המונח "בית הבחירה" מפנה לכאן. לערך העוסק בספרו של רבי מנחם המאירי, ראו מנחם המאירי#בית הבחירה.
בית המקדש היה מרכז הפולחן הדתי הקבוע של עם ישראל עד למאה הראשונה לספירה, כשעל פי המקרא, תחילתו עוד במאה ה-10 לפנה"ס[1]. בית המקדש שכן בירושלים, ושימש כמרכז להקרבת קורבנות, עליה לרגל ותפילה. במקדש כיהנו כוהנים צאצאי אהרון כשלצדם סייעו הלויים, כאשר במרבית התקופה כיהנו בכהונה הגדולה צאצאי צדוק, הכהן הגדול בימי שלמה[2]. לצד הקרבת הקרבנות, פעל במקדש בית הדין הגדול (כינויו המאוחר: הסנהדרין הגדולה), שישב בלשכת הגזית והורה הלכה לעם ישראל[3].
ציור דמיוני של בית המקדש הראשון
השם "בית המקדש" מופיע לראשונה בדברי חז"ל. במקרא נקרא המקדש לרוב "בית ה'".
בית המקדש הראשון נבנה, על פי המקרא, על ידי שלמה המלך, על הר המוריה. נהוג לתארך את התקופה ל-930-970 לפנה"ס. בית המקדש נחרב על ידי נבוכדנאצר מלך בבל בשנת 586 לפנה"ס. כ-70 שנה לאחר חורבן הבית הראשון, נבנה בית המקדש השני על ידי עולי בבל ובראשם זרובבל בראשית שיבת ציון, בעקבות הצהרת כורש. המלך הורדוס (19 לפנה"ס) שיפץ והרחיב את המקדש באופן יסודי. בית המקדש השני נחרב בעקבות המרד הגדול של היהודים ברומאים, על ידי טיטוס, בנו של אספסיאנוס קיסר, בשנת 70 לספירה.
על-פי האמונה היהודית בית המקדש עתיד להיבנות מחדש ביום מן הימים, ולשמש מרכז רוחני לעם היהודי ולעולם כולו, וכמקום משכנו של האל[4].
[עריכה] מצוות בניין בית המקדש
על פי התורה, משה רבנו נצטווה בהר סיני - "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"[5]. ההדגשה "בתוכם" (ולא "בתוכו") מבטאת את הרעיון (המנוגד לתפיסה האלילית המקובלת בזמן הקדום), שהאל אינו שוכן באופן פיזי במקדש, אלא המקדש מבטא את הקשר של האל לעם ישראל והשגחתו המיוחדת עליהם[6], וכדברי שלמה המלך בתפילתו: "הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם, לֹא יְכַלְכְּלוּךָ--אַף, כִּי-הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי.[7].
בזמן נדודי בני ישראל במדבר, כשנה לאחר יציאת מצרים, הוקם המשכן למרגלות הר סיני, כמקדש זמני, הניתן לפירוק והרכבה וניוד ממקום למקום[8]. בני ישראל לקחו אותו עמם בכל מסעותיהם, עד הגיעם לארץ ישראל. בספר דברים, לקראת הכניסה לארץ והתיישבות בני ישראל במרחביה, ישנה הדגשה על ריכוז הפולחן במקום אחד - "בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר ה'"[9]. לאחר הכניסה לארץ וההתנחלות בה, קבעו בני ישראל את המשכן בשילה[10]. רק ארבע מאות ושמונים שנה לאחר יציאת מצרים, הוקם מקדש הקבע בירושלים[11].
[עריכה] מבנה המקדש
קיימים הבדלים רבים בין המשכן לבין בתי המקדש בירושלים, ובין המקדש הראשון לבין המקדש השני. עם זאת, חוט אחד של מאפיינים בסיסיים ועקרונות משותפים שוזר את כל בתי המקדש, כפי שסיכם זאת הרמב"ם:
 |
ואלו הן הדברים שהן עיקר בבניין הבית: עושין בו קודש, וקודש הקודשים, ויהיה לפני הקודש מקום אחד והוא הנקרא אולם; ושלושתן נקראין היכל. ועושין מחיצה אחרת סביב להיכל, רחוקה ממנו כעין קלעי החצר שהיו במדבר; וכל המוקף במחיצה זו שהוא כעין חצר אוהל מועד, הוא הנקרא עזרה. והכל נקרא מקדש. |
 |
| – משנה תורה, הלכות בית הבחירה, פרק א הלכה ה |
יש להבחין, אפוא, בין המבנה המרכזי, ההיכל, לבין החצר סביבו, ובין שלושה חלקים בתוך ההיכל. לבו של המקדש הוא המקום המקודש ביותר - קדש הקדשים שבהיכל, ארון הברית. בארון זה נשמרו ארבעה דברים: שברי לוחות הברית הראשונים, לוחות הברית השניים, ספר תורה וצנצנת המן. מעל הארון היו הכרובים - שעל פי האמור בתלמוד[12] היו דמויות עשויות זהב בעלות פני תינוק ופני תינוקת, המסמלים את הקשר בין האלוהים לישראל. ממקום זה היה משה רבנו מקבל את דברי הנבואה, ככתוב: "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפּוֹרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרוֹן הָעֵדֻת אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"[13]. בכל ימות השנה היה מקום זה מובדל בפרוכת בד, שעליה היה רקומים ציורי כרובים[14]. הכניסה פנימה לקדש הקדשים מותרת רק לכהן הגדול, וזאת ביום הכיפורים בלבד[15].
לאחריו בקדושה היה המתחם של הקודש, אף הוא בהיכל, ובו היו כלי פולחן שונים[16]: המנורה - מנורת זהב שהודלקה בשמן מדי יום וסימלה את אור החכמה. מול המנורה עמד השולחן, עליו הונח לחם הפנים המסמל את עולם החומר והפן הכלכלי. ביניהם, משוך לכיוון הכניסה, עמד מזבח הזהב - עליו הקטירו קטורת עשויה אבקה מעשבי בשמים, שהפיצה ריח נעים כאשר הונחה על גבי גחלים.
האולם שימש כמבוא להיכל. הונחו בו כלי עזר שונים, כגון שולחנות להנחת לחם הפנים בדרכו אל ההיכל, וביציאתו ממנו[17].
בחצר שסביב המקדש, העזרה, עמד מזבח העולה, עליו הוקרבו הקורבנות מן החי והמנחות. לצדו עמד הכיור, ששימש לרחיצת ידי הכהנים ורגליהם בטרם יגשו לעבודתם.
כאמור, המשכן שימש כבית מקדש זמני, לפני בניינו במקום המיועד לו בירושלים. שמו הנוסף של המשכן הוא "אהל מועד": "אהל" - משום ארעיותו. "מועד" - בשל היותו מקום התוועדות, בו נפגש ה' עם משה, ככתוב: "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ, שָׁם"[18]. קירות המשכן נעשו מקרשים שנתמכו באדנים ובבריחים, ואילו גג המשכן כוסה ביריעות בד ועור. מידותיו: שלושים אמה אורכו, עשר אמות רוחבו, ועשר אמות גובהו[19]. שליש משטח המשכן הוקצה לקדש הקדשים, ושני שלישים לקודש[20]. חצר המשכן כללה שטח של מאה על חמישים אמה, והוקפה יריעות בד שנתלו על עמודי נחושת. במרכז החצר עמד מזבח הנחושת[21].
לאחר כניסת בני ישראל לארץ וקביעת המשכן בשילה, קיבל המשכן מימד מסוים של קביעות: קירותיו נעשו אבן, ואילו גגו נותר מכוסה ביריעות[22].
ע"פ חז"ל התקיים המשכן בשילה 369 שנה.
משכן שילה פסק מלפעול לאחר שארון הברית הוצא ממנו ונלקח למלחמה, בה נפל בשבי הפלשתים[23]. גם לאחר החזרתו לישראל, לא הושב הארון למקומו אלא נדד ממקום למקום, בבית שמש, קרית יערים, בית עובד אדום הגיתי, ומשם העלהו דוד המלך לעיר דוד הסמוכה להר הבית[24]. במקביל, גם המשכן וכליו נדדו לנוב (המקראית, מצפון לירושלים) ולגבעון[25]. רק לאחר הקמת המקדש בהר הבית בירושלים, שב הארון והתאחד עם המקדש[26].
חז"ל תלו את חורבנו של משכן שילה בפריצות ובביזוי הקדשים שנהגו שם בימי עלי הכהן[27].
[עריכה] בית המקדש הראשון
על פי המקרא, בית המקדש הראשון נבנה בירושלים, על הר המוריה, על ידי שלמה המלך (930-970 לפנה"ס)[28]. אין עדויות ארכאולוגיות לקיום בית המקדש הראשון, אולם מעולם לא נערכה חפירה ארכאולוגית יסודית בהר הבית[29].
דוד המלך עשה את ירושלים למרכז מדיני-דתי לממלכת ישראל, והעביר אליה את ארון האלוהים והעמיד אותו באהל מיוחד שנטה לשם כך[30]. כעבור כשלושים שנה, רכש דוד את גורן ארוונה היבוסי ובנה בו מזבח, וקבע: "זֶה הוּא, בֵּית יְהוָה הָאֱלֹהִים; וְזֶה-מִּזְבֵּחַ לְעֹלָה, לְיִשְׂרָאֵל"[31]. היה זה בעקבות חזיון נבואי, בפי גד הנביא, שהורה לדוד להקים מזבח בגורן[32]. בחירת המקום קשורה גם בעובדה שהר המוריה הוא מקום עקידת יצחק[33], ועל פי המסורת היהודית מקום המזבח במקדש היה במקום העקדה ממש[34]. לדיון על המקום המדויק בהר הבית כיום בו עמד המקדש ראו בערך זיהוי מקום המקדש.
דוד עצמו היה מנוע, בהוראת נתן הנביא, מלהקים את המקדש[35], אולם הוא עשה הכנות רבות להקמתו: ריכוז החומרים, תכנון מערך הכהנים והלויים, הכנת כלי הנגינה, ומסירת תוכנית הבית לשלמה בנו[36].
שלמה המלך החל לבנות את המקדש בחודש אייר בשנה הרביעית למלכותו. הבנייה נמשכה שבע שנים ומחצה, עד חודש חשוון בשנה האחת עשרה למלכותו[37]. לצורך הבניה גייס שלמה רבבות פועלים, והסתייע בעבודתם ובנסיונם של הצידונים.
מקדש שלמה היה גדול ומפואר בהשוואה למשכן: ששים אמה אורכו, עשרים אמה רוחבו, ושלושים אמה גובהו[38]. קירות הבית הפנימיים היו מצופים בזהב[39]. במקדש היו, כאמור, שלושה חלקים עיקריים: האולם - המבוא למקדש. ההיכל - המקום העיקרי לעבודת הקודש, ובו מזבח הקטורת, המנורה, והשולחן ללחם הפנים. הדביר (קודש הקודשים) - משכן ארון הברית והכרובים. הדביר עמד על "אבן השתייה", ששימשה כדוכן לארון[40]. על פי המסורת המקובלת זוהי האבן השוכנת כיום בתוך כיפת הסלע, אולם יש המזהים את מיקום המקדש באתרים שונים על הר הבית. בין הדביר לבין ההיכל הפריד קיר אבן ובו פתח מכוסה בפרוכת[41]. בחצר המקדש עמד מזבח נחושת גדול להקרבת קורבנות, אורכו ורוחבו עשרים אמה, וגובהו עשר אמות[42].
במקדש שלמה היו כמה אלמנטים ייחודיים: בדביר הציב שלמה שני כרובים גדולים עשויים עץ מצופה זהב, שסוככו בכנפיהם על ארון הברית והכרובים המקוריים שהיו במשכן[43]. בהיכל נוספו עשרה שולחנות זהב ועשר מנורות, ובחצר המקדש הציב עשרה כיורים, שהונחו על גבי עשר עגלות נחושת ("מכונות"), כדי לאפשר את הובלת המים ממקום למקום[44]. בפתח האולם עמדו שני עמודי נחושת גבוהים ומעוטרים, ושמם "יכין ובועז". תשומת לב מיוחדת הוקדשה גם לאספקת המים למקדש: הוקמה בריכה ("ים") עשויה נחושת ומורכבת על דמויות בקר עשויות נחושת, שהכילה כ- 50 מ"ק מים, לצורכי המקדש השונים[45].
החידושים הרבים במקדש שלמה קשורים באופן טבעי למעבר ממשכן לבית קבע מפואר, המתאים לעם גדול ומבוסס. שינויים אחדים, כגון ריבוי הכלים בהיכל, מוסברים לרוב על ידי פרשנים מסורתיים בכך שנעשו על פי מסורת או קבלה בנבואה[46]; עם זאת קיימת אפשרות שמותר לשנות מאפיינים שונים של הבניין, כל זמן שהמתאר הבסיסי נשמר[47].
לאחר כמאתיים שנה, בימי המלך יהואש, נעשה "בדק בית" ושיפוץ במקדש, ושוב כעבור עוד מאתיים שנה, בימי המלך יאשיהו[48]. בשני המקרים מתואר איסוף תרומות מהעם ועבודה בהתנדבות לשם כך.
במרבית שנות קיומו של הבית הראשון התקיימו במקביל מקומות נוספים להקרבת קורבנות: בימי ממלכת ישראל הנפרדת מממלכת יהודה היו לה מקדשים משלה לעבודה זרה, שהוקמו כדי לבטל את המרכזיות של ירושלים, ובעקיפין של ממלכת יהודה[49]. נוסף על כך, במשך רוב אותה תקופה היה פולחן בבמות גם בתחומי ממלכת יהודה, בעיקר להקרבת קורבנות לשם ה'. המקרא בספר מלכים מרבה לבקר את התופעה של העם ה"מזבחים ומקטרים בבמות"[50]. כך היה עד לימי חזקיהו כאשר נהרסו הבמות, ולאחריהן שוב בימי יאשיהו (לאחר שיקומן בידי מנשה) , בהתאם לכתוב בתורה[51] על איסור ההקרבה מחוץ לבית המקדש. מאז נהיה בית המקדש המקום היחיד לעבודת הקורבנות בישראל.
על פי המקרא בתקופות שונות הייתה עבודה זרה בבית המקדש. כך, בימי המלך מנשה, הוצב פסל האשרה בין כותלי בית המקדש והונהגה עבודת "צבא השמים" ובניית מזבחות לפולחן זה בחצרות בית המקדש.
בית המקדש הראשון עמד על תלו ארבע מאות ועשר שנים. אחרון מלכי יהודה, המלך צדקיהו, מרד בנבוכדנאצר מלך בבל, וזה שלח את שר צבאו, נבוזראדן, לכבוש את ירושלים. לאחר מצור ממושך חרבו ירושלים והמקדש, בתשעה באב שנת ג' אלפים של"ח (על פי התיארוך המקובל במחקר ההיסטורי: 586 לפנה"ס).
חז"ל, בעקבות הנביאים, תלו את חורבן הבית בשורה של עבירות חמורות: עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים[52].
[עריכה] בית המקדש השני
כ- 70 שנה לאחר חורבן הבית הראשון, נבנה בית המקדש השני על ידי עולי בבל בראשית שיבת ציון, בהנהגת זרובבל מבית דוד ויהושע בן יהוצדק הכהן הגדול, וזאת בתמיכת הפרסיים ועידודם בעקבות הצהרת כורש.
המקדש שנבנה בידי עולי בבל היה פשוט וללא פאר. על פי המתואר בספר עזרא (ג, יב), בשעת יסוד ההיכל "וְרַבִּים מֵהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְרָאשֵׁי הָאָבוֹת הַזְּקֵנִים, אֲשֶׁר רָאוּ אֶת-הַבַּיִת הָרִאשׁוֹן...בֹּכִים בְּקוֹל גָּדוֹל" לנוכח הפער בין שני הבתים[53].
בבית המקדש השני חסרו ארון הברית והלוחות שבתוכו, וכמה פריטים נוספים שנשמרו בצד הארון: צנצנת המן (מזון שנתן ה' לבני ישראל בדרכם מארץ מצרים לארץ כנען), מטהו של אהרן הכהן, ושמן המשחה, בו נמשחו כהנים גדולים ומלכים. כמו כן, האורים והתומים לא תפקדו במתן תשובות לשאלות. לעומת זאת, היו במקדש השני המנורה ושאר כלי המקדש, שאין בעשייתם אלמנט שמיימי והם ניתנים לשיחזור. תחת ארון הברית נותרה רק אבן השתייה, ועליה קיימו את המצוות הקשורות בקודש הקודשים ביום כיפור[40].
המלך הורדוס (19 לפנה"ס) שיפץ והרחיב את המקדש באופן יסודי, והפכו ליצירת פאר, עליה אמרו חז"ל: "מי שלא ראה בנין הורדוס - לא ראה בנין נאה מימיו"[54]. שיפוץ המקדש נמשך גם לאחר מותו של הורדוס, כמעט עד לחורבנו.
הרוב המכריע של המידע שבידינו על ממדיו של בית המקדש השני ותוכניתו המפורטת נובע משלושה מקורות: א. המשנה (בעיקר במסכתות מידות ותמיד), וידיעות נוספות המפוזרות בתלמוד ובמדרש. ב. כתבי יוסף בן מתתיהו (ובעיקר תיאורו בקדמוניות היהודים ספר ט"ו, פרק י"א, ובמלחמת היהודים ספר חמישי פרק ה'). ג. הממצא הארכאולוגי. הארכאולוג מיכאל אבי יונה מוכיח[55] את אמינות התיאור שבמשנה מכך שבכמה מקומות מובאים שם חילוקי דעות לגבי פרטים מסוימים, ומכאן שבמקומות שאין חילוקי דעות - מדובר בעדות מוסכמת ואמינה. לדעתו, בכל הנוגע למבנה המקדש עצמו יש להעדיף את התיאור במשנה על פני תיאורו של יוסף בן מתתיהו, שכן זה לא דייק במספרים, וספרו נועד לנכרים, שלא יכלו לבדוק את אמיתות דבריו, ובפרט לאחר החורבן.[56] לעומת זה, בנוגע למעטפת החיצונית - יש להסתמך על יוסף בן מתתיהו, שכן חז"ל לא סיפרו עליה הרבה.
מן המקורות לא ברור תמיד האם פרט מסוים היה קיים כבר בבית המקדש הראשון או התחדש בבית השני. מרכיבים מסוימים במקדש, כגון צורת דלתות ההיכל, שאובים מתוכנית המקדש העתידי שראה יחזקאל הנביא בחזונו[57].
הר הבית היה ריבוע של חמש מאות אמה על חמש מאות אמה[58]. הורדוס הרחיב אותו והפך אותו למלבני, כפי שהוא כיום[59], אבל תוספת הורדוס לא נכללה בתחום המקודש של ההר.
ההיכל היה גבוה מאה אמה, וכך גם אורכו ורוחבו[60]. בין קדש הקדשים לבין הקודש הפרידה פרוכת, כמו במשכן, ולא קיר אבן כמו בבית הראשון[54].
חצר המקדש הפנימית, העזרה שסביב ההיכל, הייתה באורך מאה שמונים ושבע אמות, וברוחב מאה ושלושים וחמש אמות[61]. במרכז העזרה עמד המזבח החיצון, במקום המדויק בו היה בימי הבית הראשון[62]. המזבח היה עשוי אבן, וגודלו הורחב בהשוואה לבית הראשון: שלושים ושתים על שלושים ושתים אמה[63]. בחומה שהקיפה את העזרה שולבו חדרים ששימשו כ"לשכות" לצרכים שונים. בולטת ביניהם לשכת הגזית, ששימשה כמקום מושבה של הסנהדרין הגדולה. בכך הפך המקדש מרכז למשפט ולימוד תורה[64], לצד הקרבת הקרבנות.
לצד העזרה עמדה עזרת נשים, במפלס נמוך יותר, וחמש עשרה מדרגות הובילו מעזרת הנשים לעזרת ישראל[65]. עזרה זו שימשה להתכנסויות שונות, כמו בשמחת בית השואבה ומעמד הקהל[66]. מתחם העזרות הוקף בחומה נמוכה (ה"חיל"), והכניסה לנכרים התאפשרה עד לחומה זו בלבד[67].
מן המאורעות שהתחוללו בימי הבית השני ראוי לציון מיוחד מרד החשמונאים, שבית המקדש היה במרכזו. בשנת 167 לפנה"ס הנהיג אנטיוכוס הרביעי גזירות כנגד קיום הדת היהודית, וביניהן ביטול עבודת המקדש והפיכתו למקום פולחן אלילי[68]. חלק מאוצרות המקדש נשדדו, ובהם מנורת הזהב. עקב כך פרץ מרד החשמונאים, וכעבור שלוש שנים, בכ"ה בכסלו שנת 164 לפנה"ס (ג' תקצ"ז לפי הלוח העברי), טיהרו החשמונאים את המקדש. החשמונאים חידשו את מזבח העולה ושאר כלי המקדש, וחנכו אותם במשך שמונה ימים[69]. בתלמוד הבבלי[70] מסופר, שתחילה נעשתה המנורה החדשה משיפודי ברזל, ורק לאחר ש"העשירו" עשאוה מחדש, תחילה מכסף ושוב מזהב. עוד מסופר[71] על קושי למצוא שמן טהור להדלקת המנורה, ופך קטן של שמן, שבדרך כלל שימש להדלקת יום אחד, הספיק לכל שמונת ימי חנוכת המזבח. אירועים אלה הם הרקע לחג החנוכה.
בימי הבית השני התקיימו במקביל במצרים מקדש יב ומקדש חוניו, שהיוו תחליף למקדש עבור חלק מיהודי מצרים, ובניגוד לעמדה המקובלת בהלכה. חז"ל אף קבעו, לאור תקדים שקבע המלך יאשיהו בשלהי בית ראשון, שהכהנים שעבדו במקדש חוניו לא יכהנו במקדש בירושלים[72].
על פי התיארוך המקובל במחקר ההיסטורי, בית המקדש השני עמד על תילו כ-585 שנים. לעומת זאת על פי מסורת חז"ל עמד הבית 420 שנה בלבד[73]. כתוצאה מהמרד הגדול של היהודים ברומאים, חרב הבית על ידי טיטוס, בנו של אספסיאנוס קיסר, בתשעה באב בשנת 70 לספירה (לחשבונם של חז"ל: ג' אלפים תתכ"ח לבריאת העולם).
לפי עמדת חז"ל, שורש החורבן הוא שנאת החינם ששררה בקרב היהודים בשלהי תקופת הבית[74].
[עריכה] ארכאולוגיה ובית המקדש
חפירה ארכאולוגית מסודרת לא נערכה בהר מעולם וזאת בגלל התנגדותו של הווקף המוסלמי לאשר זאת. הווקף אף חופר ובונה באופן מסיבי ללא כל פיקוח ארכאולוגי[75]. לפיכך, המקורות הארכאולוגיים בנושא המקדש הם הממצאים הגלויים בשטח הר הבית וממצאים שנמצאו בחפירות למרגלותיו, בעיקר בשטחים הפתוחים שלדרומו בעופל, ממערבו במנהרות הכותל וברובע היהודי.
[עריכה] ההיסטוריה של המחקר הארכאולוגי של בית המקדש
מחקר ארכאולוגי של ההר נעשה לראשונה בשנת 1865, על ידי שליחי הקרן הבריטית לחקר ארץ ישראל, ובראשם צ'ארלס וילסון, וכעבור שנתיים על ידי משלחת נוספת בראשות צ'ארלס וורן. החוקרים עסקו בעיקר במיפוי ההר ובדיקת בורות המים שבו ובעיקר בדיקת הפנים החיצוניות של חומות הר הבית באמצעות חפירת פירים ומנהרות בעפר שסביב הר הבית. רק לאחר מלחמת ששת הימים החלו חפירות ארכאולוגיות מסודרות למרגלות הר הבית, בניהולם של פרופ' בנימין מזר ומאיר בן דב. החפירות שפכו אור, כצפוי, בעיקר על חומות הר הבית, על דרכי הגישה אל תוך הר הבית, על האזורים הציבוריים סביב הר הבית (רחובות, רחבות, גרמי מדרגות מונומנטליים) ולא על המקדש עצמו.
[עריכה] הבעיות במחקר הארכאולוגי
בחפירות ארכאולוגיות באזור הר הבית לא התגלו ממצאים מבית המקדש הראשון או מבית המקדש השני. מתקופת בית המקדש השני נמצאו כתלים ושערים סביב הר הבית ומספר ממצאים המיוחסים להר, ביניהם הכתובת שעל הסורג והכתובת "בית התקיעה" (ראו להלן), אבל לא ממצאים מתוך בית המקדש עצמו. קשה להסיק מהיעדר הממצאים מסקנות חד משמעיות, מפני שחלקים נרחבים בהר הבית לא נחפרו, וכן לא ברור היכן הוא מקום המקדש המדויק.
לפי הארכאולוג מיכאל אבי יונה[76], קרוב לוודאי שגם אם יתבצעו חפירות בהר הבית לא תעלה החפירה דברים חשובים, משום שהסלע הטבעי בהר הבית קרוב מאד לפני הקרקע, ומשום שהשטח עבר תמורות מרובות מאז החורבן, וכתוצאה מכך - לא נשארו כמעט שרידים.
[עריכה] המחקר הארכאולוגי של בית המקדש הראשון
הכתובת
לבית התקיעה להכ[ריז] שנמצאה בחפירות של
בנימין מזר ומאיר בן דב בצידו הדרומי של הר הבית. הערכה היא שהכתובת היא מתקופת בית המקדש השני
בחפירות הכותל הדרומי, הרובע היהודי ועיר דוד נמצאו כלים ומבנים מתקופת בית המקדש הראשון, אך ללא זיקה מובהקת למקדש. בשנת 1999 ערך הוקף המוסלמי חפירה רחבת שטח באזור הדרומי-מזרחי של הר הבית והוציא משם אלפים אחדים של מ"ק עפר ושפך אותם לנחל קדרון. את העפר הזה מסננים בשנים האחרונות דר' גבי ברקאי וצחי צוויג. בעת תהליך הסינון נתגלו ממצאים רבים שיכולים להתפרש כעדות עקיפה לקיומו של מקדש זה, ביניהם בולה עם הכתוב [גא]ליהו [בן] אמר, ממשפחת כהנים שאחד מבניה מוזכר בספר ירמיהו כ"פקיד נגיד בבית ה'", וכן ראש חץ סקיתו-איראני, שהיה בשימוש צבאות נבוכדנצר. ממצא נוסף המתקשר בעקיפין למקדש הוא רגמים, תילים במערב ירושלים שמתוארכים למאה השביעית-שמינית לפה"ס, המכסים שרידי מזבחות. ייתכן שֶתילים אלו נערמו בימי המלך יאשיהו, כדי לרכז את הקרבת הקורבנות בבית המקדש, כמתואר בספר מלכים[77]. כמו כן, נמצא בפברואר 2010 מדרום להר הבית קטע ארוך מחומה המתוארכת למאה ה-10 לפה"ס[78], בהתאם לתיאור המקראי על חומה שבנה שלמה כהמשך לבניית בית המקדש[79].
למרות העדר ממצאים ארכאולוגיים מובהקים מבית ראשון, מניחים רוב החוקרים את דבר קיומו על פי המקרא, כפי שהדבר משתקף, למשל, במאמרו משנת 2000 של אביגדור הורוביץ מקדש שלמה.[80] אולם בשנות ה-90 של המאה ה-20 קמה אסכולה במחקר המפקפקת בבנייתו של הבית הראשון על ידי שלמה, וזאת בהקשר לוויכוח נרחב על תקופת דוד המלך ושלמה המלך בכללותה[81]. מלבד העובדה שמקום המקדש עצמו טרם נחפר, קיימת סיבה אפשרית נוספת להיעדר ממצאים ממנו: הבנייה המאסיבית בתקופת הבית השני נעשתה, בדרך כלל, בשאיפה להניח את תשתיות הבניינים על הסלע הטבעי, תוך סילוק השרידים הקדומים. זוהי אחת הסיבות לאיתנותם של כתלי הר הבית (בנוסף לגודלן ולמשקלן הרב של אבני הבניין)[82].
[עריכה] הממצאים בהר הבית מבית המקדש השני
הר הבית כיום מוקף כתלים מארבעה כיוונים: מזרח דרום צפון ומערב. הכתלים מתוארכים לימי הורדוס, ובחלקם (בעיקר בכותל המזרחי, מה"תפר" בחומה וצפונה) אף לתקופה החשמונאית. בניית הכתלים היא "בנייה יבשה", ללא טיט המחבר ביניהם. הכתלים נועדו לתמוך במילוי עפר שיישר את מפלס הר הבית. עובי הכתלים מוערך בכחמישה מטרים, עובי מספיק כדי לעמוד בעומס הנדרש למילוי עפר, אבל לא כל השטח שאותו הקיפו היה ממולא עפר. נבנו בו קמרונות זה על גבי זה (עד שלוש קומות בסמוך לכתלים), ומעליהם נשפך העפר. מטרת הקמרונות לא הייתה רק להקל מן הלחץ על הכתלים, אלא גם משיקול הלכתי: "הר הבית והעזרות תחתיהן חלול, מפני קבר התהום"[83]. כדי למנוע חשש שקיים קבר המטמא את כל מי שמעליו, נעשו קמרונות שמשמשים כ"אהל" ה"כולא" את הטומאה[84]. בנוסף היו להם גם שימושים כמחסנים.
בכותל הדרומי נמצאים שערי חולדה. כיום נראים שם שתי מערכות שערים: המזרחי - "השער המשולש" ובו שלוש קשתות. זוהי בניה מוסלמית מאוחרת, ורק המפתן נשמר, ברוחבו המקורי כפי שהיה בימי הבית השני, וכן אחת מאבני המזוזה המערבית. המערבי - "השער הכפול", ובו כיום שתי קשתות, שבחלקן הפנימי הן מקוריות מתקופת הבית השני, ואילו בחלקן החיצוני הן מן התקופה המוסלמית הקדומה[85].
בחפירות של מזר ובן דב נחשפו גרמי מדרגות שהובילו אל שערי חולדה. המדרגות בנויות באורך משתנה, 30 ס"מ ו-90 ס"מ לסרוגין. אחת ההשערות היא שהדבר נועד להאט את קצב העלייה, ולמנוע ריצה באופן בלתי מכובד[86].
מתחת למסגד אל אקצא שבדרום ההר קיימות עדיין המנהרות שהובילו משערי חולדה אל רחבת הר הבית. המנהרות עשויות כשורה של כיפות אבן מעוטרות להפליא. העיטורים הם דגמים גאומטריים עדינים וצורות מעולם הצומח, בעיקר גפנים ואשכולות ענבים, בהתאם להלכה השוללת תבליטי דמויות אדם ובעלי חיים[87].
עוד נמצאו שם "מסיבות", מנהרות חצובות בגובה קומת אדם שהובילו ממתחם הר הבית החוצה, ובקירותיהן נחצבו גומחות קטנות. משערים שזוהי ה"מסיבה" המוזכרת במשנה[88], שנועדה ליציאתם של כהנים שנטמאו במקדש, והגומחות שימשו להנחת נרות, כמוזכר במשנה שם.
בכותל המערבי (אשר בחלקו משמש היום לתפילה ובחלקו הנוסף באורך של כ-70 מטר משתייך לגן הארכאולוגי) נמצאו ארבעה שערים, בהתאם לתיאורו של יוסף בן מתתיהו: בקצהו הדרומי של הכותל המערבי התגלתה קשת רובינסון, אשר נשאה גרם מדרגות מונומנטלי העולה להר הבית, והובילה את עולי הרגל אל ההר. מתחתיה עבר הרחוב המרכזי אשר חצה את העיר בציר צפון-דרום ומשמש היום לרחבת הכותל המערבי. מעל רחוב החנויות שמשמש כיום לרחבת הכותל המערבי. מצפון לו שער ברקלי, המצוי ברחבת התפילה המיועדת לנשים ומוסתר ברובו על ידי בנייה מאוחרת. משערים[89] שזהו שער קיפונוס המוזכר במשנה[90], ומידותיו מתאימות לנאמר בה על רוחב השער. צפונה משם קשת וילסון (ה"מנהרה" ברחבת התפילה של הגברים). הקשת מתוארכת להתקופה הצלבנית, אבל חלק מנדבכיה עתיקים יותר, ומשויכים לתקופת הבית השני. משערים שהיא הייתה חלק משרשרת קשתות, שעליהן היה גשר מהר הבית אל העיר העליונה, היא הרובע היהודי של היום. כארבעים מטר צפונה יותר נמצא שער וורן, שמזוזותיו הן מזמן בית שני. השער נמצא במנהרות הכותל, וגם הוא טרם נחשף במלואו.
ממצא מיוחד מן הפינה הדרום מערבית של ההר הוא אבן ועליה הכתובת "לבית התקיעה להב (דיל)", במשמעות של להבדיל בין קודש לחול, הממצא התגלה במקום בו עמד כהן והכריז על כניסת ויציאת השבת. (פירוש אחר לסיפא של הכתובת היא: "לבית התקיעה להכ (ריז)"). מדובר בשריד ממגדל שמתואר בכתבי יוסף בן מתתיהו (מלחמת היהודים ד,ט,יב), ששימש לתקיעת חצוצרה להכרזה על כניסת השבת ויציאתה[91].
בכותל המזרחי קיים כיום שער הרחמים, שמקורו בתקופה הביזנטית והערבית הקדומה. בסמוך לו מצפונו ניתן לזהות בחומה חלק ממשקוף מימי הבית השני, ומשערים שזהו שער שושן המוזכר במשנה. רובו של השער נמצא בעומק האדמה, משקופו הגלוי הוסתר בקברים וטרם נחפר, לכן קשה לקבוע מסמרות על גודלו ושימושו.
כמו כן מצויים בכותל המזרחי שרידי קשת נוספת הבולטים מן הכותל המזרחי החוצה, סמוך לפינה הדרומית מזרחית של הר הבית, בסמוך ל"תפר" בחומה.
תגלית חשובה שנלקחה מההר היא "הכתובת בסורג". זוהי כתובת ביוונית החרותה על אבן, האוסרת על נכרים להיכנס למתחם המקודש, ומאיימת בעונש מוות על כך. על פי תיאורו של יוסף בן מתתיהו[92], כתובת זו עמדה בסורג המקיף את חצר המקדש, ובהתאם להלכה[93] האוסרת על גויים להיכנס אל מעבר לסורג. שתי כתובות כאלו נמצאו בירושלים, אחת מצויה כיום במוזיאון לארכאולוגיה אסטנבול, והשנייה, שרק חלק ממנה נמצא, במוזיאון רוקפלר.
[עריכה] ממצאים מחוץ להר הבית בזיקה למקדש השני
מלבד הממצאים בהר וסביבתו, קיימים באזור הר הבית ממצאים בעלי זיקה מובהקת למקדש. בעופל נמצאו מקוואות טהרה מימי הבית השני, ששימשו את עולי הרגל הנכנסים למקדש, כל כניסה להר הבית חייבה את הנכנס להיות טהור, הטהרה הושגה רק על ידי טבילה במקווה טהרה. בחפירות הרובע ההרודיאני נמצאו מקוואות פרטיים בכל בית מגורים, ומשערים שהייתה זו שכונת כהנים, שהקפידו על טהרתם. גם כלי האבן הרבים שנמצאו במקום משקפים את ההקפדה על הלכות הטהרה, שכן כלים אלו אינם מקבלים טומאה.
בהר הצופים נמצאה גלוסקמה מימי הבית השני, ובה כתובת ניקנור, כתובת ביוונית אודות "ניקנור איש אלכסנדריה שעשה את הדלתות". הארכאולוג שארל קלרמון-גנו קישר את הגלוסקמה למסופר בתלמוד[94] אודות ניקנור שהביא מאלכסנדריה את דלתות הנחושת לשער הכניסה הראשי לעזרה, שנקרא על שמו: "שער ניקנור"[95].
אלמנט מפורסם יותר שקשור למקדש הוא שער טיטוס ברומא. השער נבנה שנים ספורות לאחר חורבן בית המקדש השני, לאות ניצחונה של רומא. בשער חקוק תבליט שיירת השבויים מיהודה, הנושאים כמה מכלי המקדש: מנורת הזהב, מזבח הזהב, מחתות, ועוד.
בדצמבר 2011 התגלה בחפירות רשות העתיקות בעיר דוד ממצא מיוחד במינו, לגביו אמרו הארכאולוגים כי: "זו הפעם הראשונה שחפץ כזה או דומה לו מתגלה. הוא מהווה עדות ארכאולוגית ישירה לפעילות בהר הבית ולעבודת המקדש בימי הבית השני". הפריט הוא בקוטר 2 ס"מ ושימש כנראה כ"קבלה" במסירתם לשמירה בטהרה של חפצים או מזון במתחם הר הבית בתקופת הבית השני. הוא עשוי טין ונושא כתובת בת שתי שורות בארמית, בעליונה נרשם "דכא" ובתחתונה "ליה". פירוש המלים הוא "טהור". לפי פרשנות החוקרים, מתייחסת האות ל' למילה "יה" באופן שמשמעותו: מיועדת לאלוהי ישראל[96].
[עריכה] העובדים במקדש
האישים שעבדו במקדש הם כהנים ולויים, ובראשם הכהן הגדול. העבודות החשובות יותר, כגון נתינת חלקים מן הקרבן על המזבח, נעשו על ידי הכהנים. לכהנים הוכנו בגדי הכהונה "לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת"[97], עשויים פשתן: כתונת - גלימה, מכנסיים, מצנפת לראשם, ואבנט, חגורה על גבי הכתונת. באבנט משולב צמר, הצבוע בתכלת וארגמן. לכהן הגדול היו בגדים נוספים המיוחדים לו: לראשו הוא חבש ציץ זהב, כעין כתר ועליו שם ה'. על גבי הכתונת הוא לבש מעיל תכלת. מעליו חושן, טס זהב ובו קבועות שתים עשרה אבנים טובות, עליהן חקוקים שמות שבטי ישראל. החושן נתמך באפוד הנקשר לגופו של הכהן הגדול[98].
במשך שנים רבות, בבית המקדש הראשון והשני, כיהנו בכהונה הגדולה צאצאי צדוק, הכהן הגדול בימי שלמה. הכוהן האחרון מבית צדוק היה יאסון שהודח מהתפקיד בשנת 170 לפני הספירה. בימי החשמונאים היה המלך (או נשיא בתחילה) גם הכהן הגדול. בימי הורדוס והרומאים הוחלפו הכוהנים הגדולים לעתים מזומנות.
הכהנים חולקו לעשרים וארבע משמרות כהונה, שקיימו תורנות בעבודת המקדש, והתחלפו מדי שבת. כך היה כל כהן עובד שבועיים בשנה במקדש. כל זאת מלבד שלושת הרגלים, בהם היו כל הכהנים שותפים בעבודה, בגלל ההיקף הרב של הקרבנות בימים אלה. מקור מאמצע תקופת הבית השני מעריך את מספר הכהנים העובדים במקדש יום יום בשבע מאות[99].
ללויים היו שני תפקידים עיקריים: הראשון - להיות חיל משמר, לאבטח ולשמור על הפתחים, ולהרחיק את מי שאינו ראוי להיכנס, והשני - לשורר שיר של יום ופרקי שירה נוספים (כגון "שירי המעלות" בתהילים) ולנגן בכלי נגינה. על פי המתואר במסורת שירת הלויים הייתה קסומה ומיוחדת. גם הלויים חולקו לעשרים וארבע משמרות. נוסף על כך, סייעו הלויים לכהנים בתפקידי עזר שונים[100]. בתקופה בה נדד עם ישראל במדבר, היו הלויים אחראים גם על נשיאת כלי המשכן והובלתם.
תפקידים שלא היה להם מעמד הלכתי של "עבודת המקדש" (כגון: שחיטת הקרבנות, הפשטת עורם וניתוח אבריהם, כהכנה להעלאתם למזבח) יכלו להעשות גם על ידי מי שאינו כהן או לוי, בין איש ובין אשה[101].
במקדש התקיימה מערכת מסועפת של מנהלה קבועה, ובה חמישה עשר ממונים על תחומים שונים, כגון אספקת מים, הכנת קטורת, ואף רופא לכהנים[102].
[עריכה] המלאכה במקדש
[עריכה] סדר היום והפעילות השוטפת
בכל יום הקריבו הכהנים את קרבן התמיד: כבש אחד בראשית היום, הנקרא "תמיד של שחר", וכבש שני בסוף היום, הנקרא "תמיד של בין הערביים"[103]. קרבן זה היה קרבן ציבור, שנרכש ממחצית השקל שתרם כל יהודי מדי שנה בשנה[104]. כהכנה לקרבן התמיד, היו הכהנים מכינים עם שחר את המזבח החיצון להקרבה: מפנים את הדשן, האפר שהצטבר על המזבח מקרבנות יום האתמול, ומסדרים מחדש את מערכות העצים לשריפת הקרבנות [105].
לקרבן התמיד נספחו גם הנסכים - מנחה עשויה סולת, הנשרפת על גבי המזבח, וכן יין, אותו יצקו הכהנים בראש המזבח, משם הוא ירד אל השיתין. בשעת שפיכת היין (במטבע הלשון ההלכתי - ניסוך היין), שרו הלויים את שיר של יום [106].
בנוסף לקרבנות התמיד, הקטירו הכהנים בתחילת היום ובסופו את הקטורת על מזבח הזהב שבהיכל, והדליקו את המנורה. הדלקת הנרות, על פי הדעה המקובלת, נעשתה רק לקראת ערב, ואילו בבוקר היו הכהנים מטיבים את הנרות, כלומר, מנקים את שאריות השמן ומכינים את הפתילות החדשות לקראת ההדלקה בערב [107].
לאחר השלמת פעולות אלה, היו הכהנים עומדים על מדרגות האולם ומברכים את העם בברכת כהנים[108].
לצד עבודת הכהנים והלויים, עמדה במקדש נציגות של עם ישראל ("אנשי מעמד"). מטרתה להדגיש את היותם של הכהנים שלוחי העם כולו בהקרבת קרבנות הציבור. נציגים אלה סייעו לכהנים בעת הצורך בעבודתם, ואף נקבעו להם תפילות מיוחדות[109].
קרבנות התמיד שימשו כמסגרת לשאר קרבנות היום. בין שני התמידים הקריבו הכהנים את קרבנות היחיד, שהביאו אנשים פרטיים למקדש באותו היום. מדובר, בדרך כלל, בקרבנות נדבה, שהאדם הביא מרצונו החופשי, כגון בתור הודאה לה' על חסדיו עמו. היו קיימים גם קרבנות חובה, כגון אשם וחטאת הבאים לכפרה על חטא. המשנה מלמדת שלא היה צורך לאכוף את החובה הזו, שכן החייבים בקרבן הרגישו בעצמם את הצורך להתכפר ולהשלים בכך את תהליך החזרה בתשובה על חטאם[110]. בימי הבית השני נדרשו היהודים להקריב קרבן גם לכבוד מלכי נכרים ששלטו בירושלים, כמעין תפילה לה' לשלומו והצלחתו של המלך, וזאת כביטוי לנאמנותם[111].
בלילה לא הביאו קרבנות חדשים. רוב הכהנים ששהו במקדש לנו בבית המוקד, ואכלו את חלקם בקרבנות היום. חלק מהכהנים עמדו בנקודות שמירה שונות במקדש[112], או תיחזקו את "אש התמיד" על המזבח החיצון. במידה שנשארו קרבנות שהקרבתם כבר החלה ביום ודמם כבר ניתן על המזבח, ניתן היה להקטיר את אבריהם על גבי המזבח גם במשך הלילה.
[עריכה] המקדש בשבת ומועדי ישראל
בשבת היו הכהנים מקריבים את קרבן התמיד והקטורת ומדליקים את הנרות כבכל יום, ועוד שני כבשים נוספים לכבוד היום, הנקראים קרבן מוסף. במקביל, היו אנשי מעמד מתפללים את תפילת המוסף. מצוה נוספת בשבת היא לחם הפנים: הכהנים הניחו על שולחן הזהב שבהיכל את הלחם החדש, והוסיפו לצידו שני כלים ("בזיכים") שבהם הייתה לבונה. את הלחם הקודם, מן השבת שעברה, היו הכהנים אוכלים בו ביום (הוא נאפה בצורה מיוחדת ששמרה על טריותו), ואת הלבונה שבבזיכים הקודמים היו הכהנים מקטירים על המזבח החיצון[113].
קרבנות פרטיים לא הוקרבו כלל בשבת, פרט לקרבן פסח, שהתורה קבעה לו תאריך מיוחד להקרבתו בערב פסח, ולפיכך הוא דוחה את השבת[114].
במועדים הכתובים בתורה (ראש חודש, ראש השנה, יום הכיפורים, סוכות, שמיני עצרת, פסח, שבועות) הקריבו הכהנים קרבן מוסף וקרבנות אחרים הבאים מכספי הציבור, בכל מועד כעניינו, על פי המפרט הכתוב בתורה [115].
בראשי חודשים, ובפרט בראש השנה, באה לידי ביטוי מיוחד נוכחותה של הסנהדרין הגדולה במקדש. היות שלוח השנה העברי נקבע על פי מולד הלבנה, באו מדי חודש עדים שראו את מולד הלבנה, ומסרו את עדותם בפני בית הדין בירושלים[116]. לאחר קבלת העדות קבע בית הדין את היום כראש חודש, ושלח שליחים להודיע על התאריך המדויק בכל תפוצות ישראל[117]. רק לאחר קביעת היום כראש חודש, הקריבו הכהנים את הקרבן המיוחד ליום זה[118].
ליום הכיפורים נקבעו בתורה קרבנות מיוחדים, אותם עושה הכהן הגדול בבגדים המיוחדים ליום זה בלבד. כאמור, ביום זה הכהן הגדול אף נכנס לקדש הקדשים[119]. קהל רב התאסף במקדש וצפה בנעשה[120].
בשלושת הרגלים, סוכות פסח ושבועות, הייתה חובה על כל איש ואשה לעלות לרגל לירושלים. כל איש התייצב בעזרה עם קרבן עולת ראייה ושלמי חגיגה, ככתוב: "שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל-זְכוּרְךָ אֶת-פְּנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ, בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר--בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת, וּבְחַג הַסֻּכּוֹת; וְלֹא יֵרָאֶה אֶת-פְּנֵי ה', רֵיקָם. "[121]. בשרו של קרבן השלמים נאכל בירושלים על ידי המשפחה כולה, ומצוה לשתף בשמחה גם את הנזקקים: "וְשָׂמַחְתָּ, בְּחַגֶּךָ: אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ, וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ, וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה, אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. "[122].
חג הסוכות התייחד במצוות ניסוך המים, שפיכת מים שנשאבו ממעין השילוח על המזבח[123], כעין קרבן המבטא את ברכת גשמי החורף הצפוי[124]. ניסוך המים נעשה בכל בוקר בימי החג, וקדמה לו שמחת בית השואבה שנמשכה במקדש כל הלילה[125], ועליה אמרו: "מי שלא ראה שמחת בית השואבה - לא ראה שמחה מימיו"[126]. כמו כן, התקיימה במקדש בכל יום מימי החג מצוות נטילת לולב באופן המוני: עולי הרגל הקיפו את מזבח העולה, כשבידיהם ארבעת המינים ועוד ערבה נפרדת, המיוחדת למקדש. ערבות אלו הובאו מהיישוב מוצא, שבפרוזדור ירושלים. בהושענא רבה הקיפו את המזבח שבע פעמים[127].
אחת לשבע שנים, במוצאי שנת שמיטה, התקיימה בחג הסוכות מצוות הקהל: כל העם נאסף במקדש, כולל הנשים והטף, לשמיעת קריאת התורה מפי המלך, שעמד על בימה מיוחדת שהוקמה לשם כך[128]. מעמד זה מהווה מעין שיחזור של מעמד הר סיני[129].
בפסח ראוי לציון מיוחד קרבן הפסח, שהוקרב בערב הפסח (יום י"ד בניסן אחר הצהריים) באופן המוני[130]. כל איש ואשה מצטרפים לחבורה שתאכל מן הקרבן בליל הפסח ("ליל הסדר"), ונציג מכל חבורה בא למקדש עם קרבנו. נציגי החבורות התאגדו לשלוש קבוצות ("כתות"), שמביאות את הקרבן בזו אחר בזו, בלויית שירת הלויים. חֵלֶב הקרבן נשרף על המזבח, והבשר נאכל על ידי החבורה. על פי אומדנים שונים מספר הקרבנות הגיע לרבבות, או אף למעלה מכך[131].
במהלך חג הפסח, ביום ט"ז בניסן, הקריבו הכהנים מנחה מראשית קציר השעורים, הנקראת קרבן העומר (עומר - אגודת שיבולים). מיום זה מתחילה ספירת העומר עד היום החמישים, חג השבועות[132]. בשבועות הקריבו מנחה מראשית קציר החיטים[133], ולפיכך הוא נקרא "יום הביכורים"[134]. מנחה זו עשויה שתי ככרות לחם, ונקראת שתי הלחם. מנחת העומר מן השעורים ושתי הלחם מן החיטים הם קרבן ציבורי, מראשית הקציר בארץ. מכאן ואילך ועד חג הסוכות הגיע זמן הבאת הביכורים על ידי אנשים פרטיים, כל אחד מפירותיו (ולא כטעות הנפוצה, שביכורי כל הפירות מובאים בחג השבועות)[135].
[עריכה] בית המקדש כמקום תפילה
בבית המקדש התקיימו עצרות לתפילה ותשובה, בזיקה לאירועים חשובים בחיי העם, כגון בעקבות מלחמה, בצורת, וכדומה[136]. גם אנשים פרטיים באו אליו בעת צרתם לשאת תפילה[137]. עבודת הכהנים הייתה אף היא שלובה בתפילה מקוצרת[138]. לכך ייעד שלמה המלך את המקדש שבנה, כדבריו בתפילתו בטקס חנוכת הבית[139]:
|
בְּהִנָּגֵף עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי אוֹיֵב אֲשֶׁר יֶחֶטְאוּ לָךְ, וְשָׁבוּ אֵלֶיךָ וְהוֹדוּ אֶת שְׁמֶךָ וְהִתְפַּלְלוּ וְהִתְחַנְּנוּ אֵלֶיךָ בַּבַּיִת הַזֶּה. וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם וְסָלַחְתָּ לְחַטַּאת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל... בְּהֵעָצֵר שָׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר כִּי יֶחֶטְאוּ לָךְ וְהִתְפַּלְלוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה... כָּל תְּפִלָּה כָל תְּחִנָּה אֲשֶׁר תִהְיֶה לְכָל הָאָדָם לְכֹל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל... וּפָרַשׂ כַּפָּיו אֶל הַבַּיִת הַזֶּה... וְגַם אֶל הַנָּכְרִי אֲשֶׁר לֹא מֵעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל הוּא, וּבָא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה לְמַעַן שְׁמֶךָ... וּבָא וְהִתְפַּלֵּל אֶל הַבַּיִת הַזֶּה. אַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתֶּךָ, וְעָשִׂיתָ כְּכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא אֵלֶיךָ הַנָּכְרִי, לְמַעַן יֵדְעוּן כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ אֶת שְׁמֶךָ לְיִרְאָה אֹתְךָ כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל |
|
|
כך גם בנבואת ישעיהו[140]:
|
וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי, עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל מִזְבְּחִי, כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים. |
|
|
[עריכה] לאחר החורבן: מצוות ומנהגים כזכר למקדש
כבר לאחר חורבן הבית הראשון נקבעו צומות לציון האבלות על חורבנו, בתאריכים בולטים במהלך המצור והחורבן[141], וצומות אלו הונהגו שנית לאחר חורבן הבית השני, בהתאמה חלקית לתאריכים הרלוונטיים לגבי חורבנו: תשעה באב - יום חורבן שני הבתים. שבעה עשר בתמוז - יום פריצת חומת ירושלים בחורבן השני[142]. שלושה בתשרי - יום רצח גדליה בן אחיקם, כחודשיים לאחר חורבן הבית הראשון, בעקבותיו גלו הנשארים בארץ[143]. עשרה בטבת - יום התחלת המצור על ירושלים בשלהי בית ראשון.
על פי המשנה[144] נוהגים דיני אבלות מסוימים החל מראש חודש אב, המחמירים והולכים בהדרגה בשבוע שחל בו תשעה באב, ביום שלפני תשעה באב, ובתשעה באב עצמו. בהלכה המאוחרת יותר נוספו מנהגי אבלות החל משבעה עשר בתמוז, ושלושת השבועות שבין שבעה עשר בתמוז לבין תשעה באב מכונים בין המצרים[145].
לאחר חורבן הבית השני נקבעו תקנות מיוחדות כזכר למקדש: נטילת לולב בחג הסוכות, נוהגת מן התורה שבעה ימים רק במקדש, ואילו מחוצה לו הרי היא נוהגת יום אחד בלבד. לאחר החורבן קבע רבן יוחנן בן זכאי שלולב ניטל שבעה ימים בכל מקום, "זכר למקדש"[146]. כמו כן נטילת ערבה בהושענא רבה נועדה להזכיר את נטילת הערבה במקדש, ומן התורה אין מצוה ליטול ערבה כלל מחוצה לו[147]. בליל הסדר אוכלים את המצה והמרור יחד ("כורך") זכר למקדש, כמנהגו של הלל הזקן שהיה כורך את קרבן הפסח עם מצה ומרור[148].
כמו כן, נוספו תקנות לציון האבלות על חורבן המקדש, מלבד הצומות. תקנות אלו והשיקולים שעמדו ברקען מופיעות בתלמוד[149]:
|
כשחרב הבית בשניה (=בפעם השנייה, חורבן בית שני), רבו פרושין בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין. נטפל להן רבי יהושע, אמר להן: בני, מפני מה אי אתם אוכלין בשר ואין אתם שותין יין? אמרו לו: נאכל בשר שממנו מקריבין על גבי מזבח, ועכשיו בטל? נשתה יין שמנסכין על גבי המזבח, ועכשיו בטל? אמר להם: אם כן לחם לא נאכל, שכבר בטלו מנחות!... מים לא נשתה, שכבר בטל ניסוך המים! שתקו. אמר להן: בני, בואו ואומר לכם: שלא להתאבל כל עיקר - אי אפשר, שכבר נגזרה גזרה, ולהתאבל יותר מדאי - אי אפשר, שאין גוזרין גזירה על הצבור אלא אם כן רוב צבור יכולין לעמוד בה. אלא כך אמרו חכמים: סד אדם את ביתו בסיד, ומשייר בו דבר מועט[150]. עושה אדם כל צרכי סעודה, ומשייר דבר מועט. עושה אשה כל תכשיטיה, ומשיירת דבר מועט. |
|
|
זהו מקור המנהג בימינו לשבור את הכוס בשעת החופה, תוך אמירת הפסוק[151]:
|
אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָיִם תִּשְׁכַּח יְמִינִי. תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי, אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלַיִם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי. |
|
|
יש שאף נוהגים להניח מעט אפר על ראש החתן [152].
מלבד אלה, קובעת ההלכה חובה על הרואה את מקום המקדש בחורבנו לקרוע את בגדו.[153]
[עריכה] הציפיה להקמת בית המקדש השלישי
המושג "בית המקדש השלישי" אינו מופיע במקרא. עם זאת, נבואות רבות בתנ"ך מתייחסות אל הגאולה השלמה, קיבוץ הגלויות ו"אחרית הימים" כמערכת שבית המקדש נמצא במרכזה. כך, למשל, נבואת ישעיהו[154]:
|
וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם. וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו, כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם. וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים, וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת, לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה. |
|
|
נבואות אלה, שנאמרו בימי בית המקדש הראשון ותקופת גלות בבל, עד תחילת ימי הבית השני, לא התממשו בימי בית שני. בדברי חז"ל מופיע ויכוח בשאלה, האם בית שני מראשיתו לא היה ראוי למימוש נבואות אלו, או שהיה בו פוטנציאל שלא התממש, בהיעדר שיתוף פעולה מספיק של עם ישראל[155]. מכל מקום, לאחר חורבן בית שני נתפרשו נבואות אלו כמכוונות לבית מקדש חדש שייבנה[156].
תיאור מפורט של בית מקדש עתידי, גדול ממדים, מופיע בספר יחזקאל (פרקים מ-מג). התיאור אינו ברור, בשל שימוש במונחים אדריכליים שמשמעותם עמומה (כגון "אתיקים"), והמפרשים חלוקים בכמה שאלות יסודיות בהבנתו. כותב על כך הרמב"ם[157]: "בנין העתיד להבנות, אף על פי שהוא כתוב ביחזקאל - אינו מפורש ומבואר"[158].
מלבד הציפיה להתגשמות נבואות התנ"ך, נשען הרצון להקים את הבית השלישי גם על החובה ההלכתית. הקמת בית מקדש היא מצוות עשה, הנמנית כאחת מתרי"ג המצוות שבתורה[159], על פי הכתוב בתורה[160]: "ועשו לי מקדש". ככזו, הרי היא מחויבת בכל זמן בו ניתן לקיימה[161]. מעבר לכך, הקמת המקדש וחידוש עבודתו קשורים לסדרה של מצוות, כגון הקרבת הקרבנות, עליה לרגל, ועוד[162]. ממילא, המצוה הכתובה בתורה לעשות מקדש מחייבת להקימו אם קיימים התנאים המאפשרים זאת (הרחבה בערך: חידוש עבודת הקרבנות).
הקמת בית המקדש עומדת כנושא מרכזי בסידור התפילה, הן בסדרי התפילה שקבעו חז"ל לאחר חורבן הבית השני, והן בפיוטים שהתחברו במשך הדורות (הרחבה: הציפיה להקמת הבית השלישי בתפילה ובפיוט).
במשך הדורות נעשו מספר נסיונות להקמת בית המקדש השלישי, או למצער לחדש את עבודת הקרבנות, החל מן התקופה הרומית והביזנטית ועד העת החדשה. להרחבה ראו: נסיונות מעשיים להקמת בית המקדש השלישי
הרב צבי הירש קלישר (1795-1874), ממבשרי הציונות המדינית, כתב ספר בשם "דרישת ציון", ובו הטיף לחידוש עבודת המקדש, ובירר את השאלות ההלכתיות הכרוכות בכך. כתביו שימשו כר פורה להתפתחות הדיון ההלכתי בסוגיית חידוש הקרבנות, וחוללו סוגה שלמה בספרות הרבנית העוסקת בנושא זה.
בית המקדש היה חלק גם מחזונם המדיני של אישים בציונות החילונית. כך בתיאורו של הרצל[163] את מדינת היהודים:
|
בית המקדש הוקם מחדש כי הגיע הזמן לכך. הוא נבנה כבימים עברו, מאבני גזית שנחצבו במחצבות המקומיות והתקשו באוויר הצח. שוב עמדו העמודים, היצוקים נחושת, לפני קודש הקודשים של ישראל. העמוד השמאלי נקרא בועז והימני נקרא יכין. בחצר הקדמית עמדו מזבח אדיר עשוי נחושת וכיור המים הרחב המכונה 'ים-הנחושת', כמו בימים הרחוקים ההם, כששלמה המלך משל בארץ. |
|
|
כל זאת, לתפיסתו, לצד "היכל השלום" בירושלים, המשותף לבני כל העמים. חזונו האוטופי לא תורגם לכדי פעולה כלשהי של התנועה הציונית בכיוון זה.
בעקבות כיבוש הר הבית במלחמת ששת הימים, החלו להתארגן תנועות קטנות להקמת בית מקדש, שהמפורסמות שבהן הן תנועת נאמני הר הבית ומכון המקדש. מכון המקדש שיחזר עשרות רבות מכלי המקדש במתכונתם ההלכתית, עשויים זהב כסף ונחושת, ובהם המנורה, השולחן, מזבח הזהב והכיור. לצד הכנת הכלים, עוסק המכון בחקר הלכות המקדש ובהסברה ברחבי הארץ והעולם. לפעילות זו השפעה ניכרת בעיקר בחוגי הציונות הדתית, ובהדרגה נושא המקדש תופס מקום בסדר היום החינוכי והציבורי.
התארגנויות אלו מתקיימות בצילה של מחלוקת רעיונית והלכתית על היכולת להקים מקדש בימינו, והדעה הרווחת בין רבנים בישראל, בעיקר בציבור החרדי, שאין אפשרות להקים מקדש עד ביאת המשיח. אחד ממוקדי המחלוקת הוא סוגיית הכניסה להר הבית.
ההנחה הרווחת בעולם היא שהקמת בית המקדש תביא בהכרח להחרבתו של כיפת הסלע. במשך השנים אף קמו מספר התארגנויות מחתרתיות שביקשו לפוצץ את כיפת הסלע. בשל כך, הפך הר הבית לסלע מחלוקת מרכזי בסכסוך הישראלי-ערבי. התנועה האסלאמית בישראל מרבה לפעול למניעת בניין המקדש ואף לשלילת הקשר היהודי-היסטורי להר-הבית[164]. ביקורו של אריאל שרון בהר הבית (ספטמבר 2000) הוצג בתקשורת הפלסטינית כאחת העילות לפריצת אינתיפאדת אל-אקצה.
על פי סקר של ynet בשיתוף עמותת גשר שנערך ביולי 2009 64% מהיהודים בישראל, ובתוכם אף חילוניים רבים, מצדדים בבנין בית המקדש[165].
[עריכה] המקדש במחשבת ישראל
לתפיסת חז"ל בית המקדש היה ממשק בין העולם הזה לעולם האלוהות, ומשחרב התרופף הקשר בין העולם לאלוהות ולשפע האלוהי, כך לדוגמה הם אומרים כי מאז החורבן ננעלו שערי התפילה, נבנתה חומת ברזל בין ה' לישראל, לא נראה רקיע בטהרתו, פסקו אנשי אמנה מישראל ועוד הרבה דברים נוספים.
- "וא"ר אלעזר: מיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפלה שנאמר (איכה ג, ח) "גם כי אזעק ואשוע שתם תפלתי"...וא"ר אלעזר: מיום שחרב בית המקדש נפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים שנא' (יחזקאל ד, ג) ואתה קח לך מחבת ברזל ונתתה אותה קיר ברזל בינך ובין העיר:" (בבלי, ברכות לב ב). "אמר רפרם בר פפא א"ר חסדא: מיום שחרב בהמ"ק לא נראית רקיע בטהרתה שנאמר (ישעיהו נ, ג) "אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם." (בבלי, ברכות נט א). "משחרב בהמ"ק בטל השמיר ונופת צופים ופסקו אנשי אמנה מישראל שנאמר (תהלים יב, ב) הושיעה ה' כי גמר חסיד וגו'. רשב"ג אומר: העיד ר' יהושע מיום שחרב בהימ"ק אין יום שאין בו קללה ולא ירד הטל לברכה וניטל טעם הפירות ר' יוסי אומר אף ניטל שומן הפירות." (משנה, בבלי, סוטה מח א).
על פי המהר"ל מפראג בית המקדש לא היה סתם מבנה אבנים, אלא מבנה גלובלי בעלת מהות אלוהית שתרם לשלמות כל העולם, במה שסייע לדבקות של בני אדם בעולמות העליונים, בקודש וברוחניות הצרופה. (מהר"ל, נצח ישראל, פרק כב). עוד על פיו, בתי המקדש הראשון והשני לא היו בעלי איכויות זהות. בעוד שבבית המקדש הראשון השכינה והנבואה שרו בעם ישראל, והדגש בו היה על החלת קדושה אצל היחידים, בבית מקדש שני שלא היה במעלה כמו הראשון, לא הייתה השראת שכינה, והוא שימש כמרכז רוחני שאיחד תחת קורתו את עם ישראל, והפכם להיות כמו "איש אחד". (מהר"ל, נצח ישראל, פרק ד')
על פי הראי"ה קוק מאז שחרב בית המקדש ירדה תוגה כללית על העולם, וכל התיקונים הינם תיקונים חיצוניים ושטחיים - "מיום שחרב בית המקדש, מעת אשר נוטל כבוד מבית חיינו, וכנסת ישראל נדדה מארצה, נתפזרה בין הגויים, נתפרדה ונתרוססה, והחטיבה האלהית בחיי האדם והעולם לא תעשה את המשך פעולותיה, נשמת העולם כהה, אורה כוסה בערפלים, אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם. יש חדוה בעולם, יש אושר בעולם, יש תקוה בעולם, יש התפתחות בעולם, ישנם תיקונים מדיניים ותיקונים חברותיים, כל אלה הם שמחות חיצוניות, משמחות הן לאותם שאינם חודרים לסוד ההויה ורזיה, גם אלה השמחות שמחות הן, אבל מבחוץ הן עומדות." (שמונה קבצים, קובץ ו ר"י).
לעומת תפיסה זו תפיסת הרמב"ם הינה שלבית המקדש אין מהות מיסטית וקדושה עצמית משלו, וכל מטרתו של בניין הבית הייתה לקרב את בני ישראל לידיעת ה' ועבודתו, על פי הנורמות המקובלות באותה תקופה ב"עורמת-חסד", כי רק כך יכלו בני האדם להתקשר אל האל בתקופה הקדומה.
- "הדרך המפורסמת בעולם כולו, שהסכינו אליה באותם ימים, והפולחן הכללי שגדלנו עמו, לא היה אלא להקריב מיני בעלי-חיים באותם מקדשים שהציבו בהן הצורות, ולהשתחוות להן, ולהקטיר קטורת לפניהן - היראים והסגפנים היו באותם ימים דווקא האנשים המתמסרים כליל לשרות אותם מקדשים העשויים לכוכבים, כפי שהסברנו - לא הצריכו חוכמתו יתעלה ועורמת-חסדו, הנראית בבירור בכל מה שברא, שיצווה עלינו לדחות את מיני דרכי פולחן אלה, לעזוב אותם ולבטלם, כי זה היה באותם ימים דבר שאין להעלות על הדעת לקבלו בהתאם לטבע האדם אשר לעולם נוח לו במה שהסכין אליו." (מורה נבוכים, חלק שלישי - פרק ל"ב, מהדורת שוורץ).
[עריכה] בעקבות המקדשים
אישים וקבוצות באומות העולם שאבו השראה מבית המקדש.
- הקפלה הסיסטינית, אחת הכנסיות המפורסמות בקריית הוותיקן, נבנתה בשנת 1477 על ידי האדריכל באצ'ו פונטלי, על פי המידות והפרופורציות של בית המקדש הראשון שבנה שלמה המלך בירושלים, כפי שהן רשומות בתנ"ך. הקפלה היא באורך של 40.93 מטר, ברוחב של 13.41 מטר ובגובה של 20.70 מטר, ובנייתה נמשכה שלוש שנים.
- המדען הידוע אייזק ניוטון (1643 - 1727) עסק בחקר מידותיהם של בתי המקדש, מתוך אמונה כי חוקי הטבע ו"האמת האלוהית" מוצפנים בתבנית בית המקדש ובפרופורציות שבין חלקיו השונים[166].