דוד.
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
- ערך זה עוסק בדוד המלך. אם התכוונתם לשימושים אחרים במילה, ראו דוד (פירושונים).
דָּוִד בֶּן יִשַׁי (בערך 1040-970 לפנה"ס) היה מלכה השני של ממלכת ישראל המאוחדת ומייסדה של שושלת בית דוד, ששלטה בממלכת יהודה במשך כ-400 שנה, עד חורבן הבית הראשון בשנת 586 לפנה"ס. פירוש שמו "דוד" הוא "האהוב" (השווה: "דוד" בשיר השירים).
התיאור התנ"כי, בספר שמואל, תחילת ספר מלכים א', ספר דברי הימים א' פרקים י"א-כ"ט, ומעט ממזמורי תהילים מייחס לדוד את איחודן של ממלכות יהודה וישראל וכיבוש חבלי ארץ נרחבים בצפון ארץ ישראל ובמערבה. לבנו ויורשו של דוד, שלמה, מיוחסים מפעלי בנייה נרחבים ובראשם בניין בית המקדש הראשון. דמותו ופועלו של דוד תפשה מקום חשוב במסורת היהודית. דוד מכונה במקרא "נְעִים זְמִרוֹת יִשְׂרָאֵל" (שמואל ב, כ"ג א'), והמסורת היהודית רואה בו את מחבר ספר תהילים. מסורת נוספת גרסה כי המשיח יהיה אדם מזרע דוד. מסורת זו אומצה גם בנצרות: בברית החדשה (ספרי מתי ולוקס), נאמר כי ישו הנוצרי היה נצר לבית דוד.
התיאור התנ"כי של חיי דוד משקף מסורות רבות, שחלקן סותרות זו את זו. חוקרי מקרא, ארכאולוגים והיסטוריונים היו חלוקים בדעתם ביחס לדוד ולתיאור מלכותו, כאשר אסכולות מסוימות מקבלות את הסיפור התנ"כי כנכון בעיקרו, גם אם מוגזם לעתים, ואחרות דוחות אותו לחלוטין ורואות בו סיפור שנארג מאות שנים מאוחר יותר. טיעון זה הסתמך בין השאר על היעדר ממצאים ארכאולוגיים או כתובים המתייחסים לבית המלוכה המפואר שהיה אז, לכאורה, בארץ ישראל. גילוי מצבה ארמית בשנת 1993, בה יש אזכור מפורש ל"ביתדוד" שם קץ, בעיני רוב החוקרים, למחלוקת על קיומו ההיסטורי של בית דוד, אך הותיר בעינו את הוויכוח האם מפעלי הכיבוש של דוד ומפעלי הבנייה של שלמה אחריו אכן בוצעו על־ידם, שכן מפעלי הבנייה העיקריים בארץ ישראל בראשית האלף הראשון לפנה"ס מתוארכים לתקופת בית עמרי המאוחרת יותר.
[עריכה] תולדות חייו
[עריכה] משיחתו כנער
על–פי מגילת רות, היה דוד נינם של בעז ורות המואבייה, גרת צדק שעל שמה נקראת המגילה. אזכורו הראשון בתנ"ך בא כאשר נשלח שמואל הנביא במצוות אלוהים אל בית ישי בבית לחם (שמואל א', פרק ט"ו) למשוח למלך אחד מבניו. סיפור זה בא אחרי שהמאבק הממושך בין שמואל לשאול המלך על השליטה בישראל מגיע עד כדי קרע גמור. בעקבות הקרע שמואל שרוי ככלוא למחצה בביתו, ונזקק לתחבולה של העמדת פנים כאילו בא לזבוח זבח לאלוהים בבית לחם כדי לפגוש בישי ולבחור לו את הבן הראוי למשיחה.
שמואל מתרשם מבכורו של ישי, אליאב, אך אלוהים אומר לו "אל תבט אל מראהו ואל גובה קומתו כי מאסתיהו... כי האדם יראה לעיניים ואלוהים יראה ללבב". באופן דומה נדחים גם שאר בניו של ישי. לבסוף, שואל שמואל "הֲתַמּוּ הַנְּעָרִים?" וישי משיב בשלילה וקורא את הקטן מכולם, הרועה את הצאן. כאשר רואה שמואל את דוד, המתואר כ"אדמוני עם יפה עיניים וטוב רואי", הוא שומע מפי אלוהים: "קוּם מְשָׁחֵהוּ כִּי־זֶה הוּא" והוא מושח את דוד. מאותו יום והלאה, אומר הסיפור התנ"כי, צולחת רוח אלוהים אל דוד.
[עריכה] מנגן בפני המלך
טלכרט המתאר את דוד מנגן לפני שאול
אחרי משיחתו של דוד, מספר התנ"ך (שמואל א', פרק טז') כי רוח-רעה, דיכאון, ביעתה את המלך שאול. עבדיו ממליצים כי יקח לו מנגן בכינור שיקל על מצב–רוחו העגום וממליצים על דוד, "בֵּן לְיְִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי יֹדֵעַ נַגֵּן וְגִבֹּור חַיִל וְאִישׁ מִלְחָמָה וּנְבֹון דָּבָר וְאִישׁ תֹּאַר וַה' עִמֹּו". דוד מגיע לחצר שאול, מנגן בפניו, ומקל על רוחו הרעה. הוא נושא חן מלפניו עד כדי כך שהוא הופכו לנושא כליו. הסיפור מעט תמוה בהקשר זה, שכן עד הנה תואר דוד כנער צעיר וחסר נסיון, ובוודאי לא כגיבור מלחמה ששמו יצא למרחוק עד שנודע לנערי המלך. על כן, יש משערים כי הסופר ביקש כאן להאדיר את דמותו של דוד ולפגוע, במקביל, בדמותו של שאול.
[עריכה] מלחמת דוד וגלית
התגלותו של דוד לפני שאול במלחמת גלית על פי
רמברנדט
-
אחרי פרשה זו מתרחש סיפור מלחמת דוד בגלית (החל בשמואל א', פרק י"ז). הסיפור התנ"כי שב ומציג את דוד, כאילו מדובר בתחילת הסיפור ולמעשה, לבד מאזכור מתרץ בודד ("וְדָוִד הֹלֵךְ וָשָׁב מֵעַל שָׁאוּל לִרְעֹות אֶת־צֹאן אָבִיו בֵּית־לָחֶם") אין קשר ממשי בין סיפור חייו של דוד שקדם לכך והסיפור שבא אחרי כן.
גלית, ענק מן הפלשתים, מזמין כל אדם מישראל להלחם בו מלחמת ביניים, אך הכול יראים מפניו. דוד, בנו הקטן של ישי, נשלח על–ידי אביו מאחרי הצאן להביא צידה לשלושת אחיו הגדולים, הנמצאים במחנה צבא ישראל בעמק האלה. כשהוא מגיע, הוא שומע את סיפור גלית ואת הפרס הגדול המובטח למי שיכה את גלית, המחרף את מערכות ישראל: "וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר־יַכֶּנּוּ יַעְשְׁרֶנּוּ הַמֶּלְֶךְ עֹשֶׁר גָּדֹול וְאֶת־בִּתֹּו יִתֶּן־לֹו וְאֵת בֵּית אָבִיו יַעֲשֶׂה חָפְשִׁי בְּיִשְׂרָאֵל". דוד גם נתקל בתגובה עוינת של אחיו הגדול: "לָמָּה־זֶּה יָרַדְתָּ וְעַל־מִי נָטַשְׁתָּ מְעַט הַצֹּאן הָהֵנָּה בַּמִּדְבָּר אֲנִי יָדַעְתִּי אֶת־זְדֹנְךָ וְאֵת רֹעַ לְבָבֶךָ כִּי לְמַעַן רְאֹות הַמִּלְחָמָה יָרָדְתָּ". למרות זאת, הוא מכריז באומץ כי יוכל להלחם בגלית.
השמועה על הנער המוכן ליטול על עצמו את האתגר הגדול מגיעה לאוזני שאול, הקורא אליו את דוד ומזהיר אותו כי לא יוכל להלחם בפלשתי "כִּי־נַעַר אַתָּה וְהוּא אִישׁ מִלְחָמָה מִנְּעֻרָיו". דוד מתפאר בעלילות גבורתו: ארי ודוב באו ונשאו שה מעדרו והוא "גַּם אֶת־הָאֲרִי גַּם־הַדֹּוב הִכָּה" ושאול, אם משתכנע ואם מחוסר ברירה, משלח אותו להלחם בגלית.
דוד מנסה ללבוש שריון אך אינו חש בנוח עמו. הוא מסיר את השריון ויוצא למערכה ובידו רק מקלו, חמש אבני קלע וקלע הרועים שלו. גלית מביט בנער האדמוני ויפה המראה וכדרכם של אנשי מלחמה ותיקים בז לו: "וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי אֶל־דָּוִד הֲכֶלֶב אָנֹכִי כִּי־אַתָּה בָא־אֵלַי בַּמַּקְלֹות? וַיְקַלֵּל הַפְּלִשְׁתִּי אֶת־דָּוִד בֵּאלֹהָיו". דוד מכריז בפניו מה עומד להתרחש: כי הוא עתיד להכותו ולהסיר את ראשו: "הַיֹּום הַזֶּה יְסַגֶּרְְךָ ה' בְּיָדִי וְהִכִּיתִךָ וַהֲסִרֹתִי אֶת־רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ וְנָתַתִּי פֶּגֶר מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים". הוא מזנק לקראת גלית ובאמצעות קלע הרועים שלו מעיף אבן קלע אל מצחו של גלית, החלק היחיד החשוף בשריונו, ממוטט אותו וכורת את ראשו. הפלשתים הנבעתים נמלטים וצבא ישראל דולק אחריהם ובוזז את מחנותיהם. אחר כך, אומר הכתוב, לוקח דוד את ראש הפלשתי ומביאו לירושלים (שמואל א', פרק י"ז:נ"ד). קביעה זו מעוררת תמיהה, שכן ירושלים הייתה באותה עת עדיין בידי היבוסים.
סיפור מלחמת דוד בגלית מזכיר סיפור דומה המתואר בשמואל ב', כ"א:י"ט, שם מיוחסת הריגת גלית, ענק שגם הוא "עץ חניתו כמנור אורגים" לאחד מגיבורי דוד ולא לדוד עצמו: "וַתְּהִי־עֹוד הַמִּלְחָמָה בְּגֹוב עִם־פְּלִשְׁתִּים וַיַּךְ אֶלְחָנָן בֶּן־יַעְרֵי אֹרְגִים בֵּית הַלַּחְמִי אֵת גָּלְיָת הַגִּתִּי וְעֵץ חֲנִיתֹו כִּמְנֹור אֹרְגִים". גלית מתואר כאן כאחד מארבעה ענקים "בני הרפה" שהרגו גיבורי דוד. על–פי מדרש שניסה להסביר את הדמיון, הסתירה מתיישבת בכך ששמו המקורי של דוד הוא "אלחנן". טיעון זה מוחלש על–ידי דברי הימים א', פרק י"א הגורס כי "אלחנן" המוזכר היה "בֶּן־דֹּודֹו מִבֵּית לָחֶם" של דוד. אפשרות אחרת היא שהכתוב מנסה, כבמקומות אחרים, להאדיר את שם דוד בקשרו בשמו עלילות גבורה שונות של התקופה, שלא בהכרח נעשו על–ידו.
חיזוק לתפישה השנייה ניתן למצוא בתיאור בסוף פרק י"ז בשמואל א', שבו מתואר שאול הרואה את דוד יוצא אל גלית ושואל את שר צבאו אבנר בן נר: "בֶּן־מִי־זֶה הַנַּעַר, אַבְנֵר?" אין זה מסתבר כי שאול, שעל–פי הכתוב קודם שלח להביא את דוד מבית ישי, נהנה מנגינתו של דוד בביתו, הפך אותו לנושא כליו ושוחח עמו לפני הקרב עם גלית יאבד את זיכרונו לפתע. לעומת זאת, יש כאלה שאומרים שאולי שאול איבד את זכרונו מפני שנחה עליו רוח רעה. אולי, פרשת המלחמה בגלית או הנגינה בחצרו של שאול הם מפגשם הראשון של המלך והנער. היינו, זה או זה, אך לא זה וגם זה.
שאול מנסה להרוג את דוד כאשר הוא מנגן לפניו
[עריכה] עלייתו לגדולה בחצר שאול
שאול נוטל את דוד לחצרו ושם נקשרת נפשו של יהונתן בן שאול לאהבו "כנפשו" והוא כורת עמו ברית. שאול הופך אותו לשליחו האישי ופעולתו המוצלחת בתפקיד זה נושאת חן בעיני הלוחמים, העם ועבדי שאול גם יחד, ודוד צובר כוח והופך ל"שר אלף". הכתוב מגלה כאן עוינות רבה מצד שאול ומאשים אותו במספר חטאים: ראשית, נטען כי הוא מתקנא בדוד על הצלחתו בקרב עם גלית, שכן אחרי הקרב יצאו בנות ישראל בשירה "הִכָּה שָׁאוּל בַּאֱלְפ[י]ֹו וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו" דבר שהוא לצנינים בעיני המלך; שנית, שאול המקנא מטיל בדוד המנגן בפניו את חניתו פעמים במטרה להרגו; שלישית, שאול מבקש להשיא את בתו הבכורה, מרב, לדוד, ודורש ממנו לצאת למלחמות כדי להוכיח את יכולתו ואומר לעצמו: "אַל־תְּהִי יָדִי בֹּו וּתְהִי־בֹו יַד־פְּלִשְׁתִּים".
אחרי הדברים הללו, אולי כפירוש ואולי כסיפור אחר, נטען כי דוד ביקש להינשא גם למרב וגם לבתו הצעירה של שאול, מיכל, שאהבה את דוד, אך מכיוון שהיה עני ולא יכול היה לשלם את המוהר, סירב לשתי ההצעות. שאול מציע לו, במקום מוהר, להביא לו מאה עורלות פלשתים, ודוד, המבקש להתחתן עם בית המלוכה, נענה ברצון ויוצא ומביא מאתיים עורלות. דוד נישא למיכל בת שאול "וּמִיכַל בַּת־שָׁאוּל אֲהֵבַתְהוּ" ציון חריג וייחודי בתנ"ך לאישה האוהבת את בעלה.
[עריכה] ניסיונות ההתנקשות של שאול
אחרי כן, מספר הכתוב, נמשכת קנאת שאול בדוד והוא מבקש להמיתו שוב ושוב, כל זאת בעוד דוד אמור להיות שליחו האישי הבכיר והמנגן בפניו. דוד ניצל פעם אחר פעם, בזכות עזרתם של בני שאול, מיכל ויהונתן. הוא נמלט רמתה, למקום מושבו של שמואל, שם גורם שמואל לכל מבקשי נפשו של דוד מטעם שאול "להתנבא" ככל הנראה להתפשט ולנהוג כאחוזי רוח קודש.
[עריכה] פגישה דרמטית עם יהונתן
בפרק כ' בשמואל א' נשלח יהונתן להביא את דוד אל שאול. דוד ממאן לבוא עם יהונתן ואומר לו כי אביו, שאול, מבקש את נפשו. יהונתן מנסה להרגיעו ולומר כי אביו מגלה לו את כל שבחפצו לעשות ואין זו כוונתו. דוד אומר לו כי לשאול נודע כי דוד מצא חן בעיני יהונתן ועל כן עשוי להסתיר את כוונותיו להרוג את דוד ממנו, ומציע ליהונתן מבחן: כאשר ישב עם המלך לאכול, יאמר לו כי דוד הלך לבית לחם לזבוח שם זבח עם משפחתו. אם יאמר שאול "טוב" אז "שָׁלֹום לְעַבְדֶּךָ"- סימן הוא שאין כוונתו רעה. אבל אם אם יחרה לשאול, אזי יידעו כי כוונתו רעה.
יהונתן מסכים למבחן ומוסיף ומבקש מדוד כי יעשה עמו חסד ולא יכרית את ביתו כאשר יהפוך למלך. אחר–כך עורך יהונתן את המבחן. בערב הראשון, אין שאול אומר דבר וחצי דבר על היעדרותו של דוד. בערב השני, הוא שואל לסיבת היעדרו, ויהונתן נוקב בסיבה שביקש ממנו דוד לנקוב: הוא הלך לבית לחם לזבוח "זבח משפחה". שאול כועס, ממש כפי שצפה דוד ואומר ליהונתן (כ'-כ"א): "בֶּן־נַעֲוַת הַמַּרְדּוּת הֲלֹוא יָדַעְתִּי כִּי־בֹחֵר אַתָּה לְבֶן־יִשַׁי לְבָשְׁתְּכָ וּלְבֹשֶׁת עֶרְוַת אִמֶּךָ׃ כִּי כָל־הַיָּמִים אֲשֶׁר בֶּן־יִשַׁי חַי עַל־הָאֲדָמָה לֹא תִכֹּון אַתָּה וּמַלְכוּתֶךָ." שאול נוטל את החנית בידו, כמבקש להכות את בנו, ויהונתן קם מהשולחן בזעם ואז שולח נער לאסוף חיצים שהוטמנו במקום מסוים, סימן שנקבע מראש בין יהונתן לדוד לכך ששאול אכן מבקש את נפשו של דוד. השניים נפרדים, שכן ברור להם כי אין כל אפשרות לדוד להיוותר בחצר המלך. זו פגישתם האחרונה. פגישה צובטת, מלאת דמעות ועצובה של שניים שנרקמה ביניהם חברות נפלאה ומיוחדת, שנדיר למצוא אותה בימינו ובכל זמן. אהבה בין שני אנשים גדולים שחפה מכל אינטרסים, אנוכיות, וסיבות חיצוניות.
[עריכה] טבח הכהנים בנב
אחר–כך, נמלט דוד אל אכיש מלך גת הפלשתי, שם הוא מעמיד פני משוגע כדי שאכיש לא ימיתו, ומשם פעם נוספת למערות עדולם, שם הוא מקבץ סביבו חבורה של ארבע מאות פושעים ונמלטים ("כָּל־אִישׁ מָצֹוק וְכָל־אִישׁ אֲשֶׁר־לֹו נֹשֶׁא וְכָל־אִישׁ מַר־נֶפֶשׁ") ועובר עמם למואב, ארץ מוצאה של רות, אם סבו. אחרי שהוא יושב שם תקופת מה, הוא עובר בחזרה לנחלת יהודה ומתיישב ביער חרת.
לשאול נודע כי דוד יושב ביער חרת והוא זועם על עבדיו. הוא שואל בסרקזם האם דוד הבטיח לתת להם שדות וכרמים או להפוך את כולם ל"שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאֹות," שכן אין הסבר אחר, לדעתו, לעובדה ש"קְשַׁרְתֶּם כֻּלְּכֶם עָלַי וְאֵין־גֹּלֶה אֶת־אָזְנִי בִּכְרָת־בְּנִי עִם־בֶּן־יִשַׁי." שאול, במלים אחרות, רואה במעשהו של יהונתן בגידה בו וחלק מקשר בין דוד ויהונתן להמיתו. כפי שניתן היה להתרשם מדבריו ליהונתן קודם לכן, הוא משוכנע כי מקח טעות בידו של יהונתן, הסבור כי יוכל לכרות ברית שתעמוד לימים עם דוד.
דואג האדומי, הניצב על עבדי שאול, אומר לו כי דוד הגיע לנוב, אל הכהן אחימלך בן אחיטוב וזה העניק לו צידה ואת חרב גלית הפלשתי. שאול קורא לאחימלך ושואל אותו מדוע סייע לדוד וזה האחרון משיב לו כי אך דבר טבעי היה זה, שכן על–פי המידע שהיה בידו "דָוִד נֶאֱמָן וַחֲתַן הַמֶּלֶךְ וְסָר אֶל־מִשְׁמַעְתֶּךָ וְנִכְבָּד בְּבֵיתֶךָ" (שמואל כב':י"ד) ומכריז על תמימותו: "לֹא־יָדַע עַבְדְּךָ בְּכָל־זֹאת [על הסכסוך בין שאול ודוד] דָּבָר קָטֹן אֹו גָדֹול."
שאול אינו מאמין לדבריו ומכריז כי יהרוג את אבימלך וכל הכהנים בנוב. עבדיו אינם רוצים לשלוח את ידם, ודואג האדומי מתחיל במלאכת ההרג ושאול מכה בכל יושבי נוב "לְפִי־חֶרֶב מֵאִישׁ וְעַד־אִשָּׁה מֵעֹולֵל וְעַד־יֹונֵק וְשֹׁור וַחֲמֹור וָשֶׂה לְפִי־חָרֶב." רק אחד מבני אחימלך, אביתר, נמלט ומספר על הטבח לדוד וזה אומר: "יָדַעְתִּי בַּיֹּום הַהוּא כִּי־שָׁם דֹּוֵיג הָאֲדֹמִי כִּי־הַגֵּד יַגִּיד לְשָׁאוּל אָנֹכִי סַבֹּתִי בְּכָל־נֶפֶשׁ בֵּית אָבִיךָ." כלומר, דוד רואה בדואג האדומי מי שעומד בלב הסכסוך ביניהם והוא זה שהסית את שאול כנגד דוד.
[עריכה] העוינות בין שאול לדוד
הסיבות לעוינותו הרבה של שאול לדוד שנויות במחלוקת. העובדות המתוארות בשמואל א' פרקים י"ז-כ"ב מצביעות על–כך ששאול הפך את דוד, אדם שמוצאו במשפחה ענייה ממש כמותו, לאחת הדמויות המרכזיות בחצרו. הוא השיא לו את בתו, והעניק לו משרת אמון שאין נעלה ממנה, של שליחו האישי והאיש היוצא ובא בשמו אל העם והצבא. מצד שני, במהלך הדברים ומיד אחריהם ניסה שאול להתנקש בחיי דוד ללא הרף, שלח צבא אחריו והגיע עד כדי טבח כל אנשי נֹב.
ניתן להבחין בחלקו הראשון של סיפור דוד, כפי שהוא מופיע בשמואל א', פרקים י"ז-כ"ב בארבעה סיפורי עלילה נפרדים:
- סיפור משיחת דוד הנער: שמואל הנביא מאתר במצוות האל את דוד ומושח אותו למלך.
- סיפור דוד וגלית: דוד, רועה צאן צעיר, מגלה תבונה יוצאת דופן, מכה את הענק הפלשתי במלחמת ביניים ומושיע את עמו.
- המנגן לפני המלך: דוד הצעיר נקרא על–ידי עבדי שאול לנגן בפניו ולהקל את מצב רוחו העגום, והמלך שאינו יציב בנפשו מנסה לרצוח אותו.
- הלוחם שעלה לגדולה: דוד הוא לוחם נועז הרוכש לו מעמד בכיר בחצר המלך שאול, נושא את שתי בנותיו הבכירות, ובמקביל קושר קשר עם בן המלך, יהונתן, להדיח או לרצוח את שאול ולרשת אותו במסגרת עסקה שמנסח יהונתן (פרק כ"ג:יח'): "אַתָּה תִּמְלֹךְ עַל־יִשְׂרָאֵל, וְאָנֹכִי אֶהְיֶה־לְּךָ לְמִשְׁנֶה, וְגַם־שָׁאוּל אָבִי יֹדֵעַ כֵּן."
הסיפור הראשון נסתר על–ידי דוד עצמו, כאשר בפרק כ"ד הוא מסרב לשלוח יד בשאול, בהיות שאול זה שנמשח על–ידי אלוהים למלך. גם התנהגותו של דוד, המבקש להתחתן במשפחת המלך, מעידה על כך שהוא רואה בשאול את המלך הנמשח הלגיטימי.
הסיפור השני נראה כאילו צורף לסיפור בשלב מאוחר יותר, כדי להאדיר את שמו של דוד. הקישור שלו לסיפור העיקרי בשמואל א' אינו ברור.
הסיפור השלישי מתיישב עם עוינותו של שאול אך בדוחק, ואינו יכול להסביר כיצד הצליח מנגן פשוט בפני המלך לעלות למדרגת טוען בכיר לכתר. מסלול כזה, סביר להניח, היה תובע ממנו להפוך קודם לגיבור חיל ואיש מלחמה מוכח, מה שלא התרחש בפועל בשלב שבו דוד יושב בחצר שאול, אלא אם כן נסביר שמלחמת דוד וגלית היית לפני שנבחר לנגן לפני שאול.
הסיפור הרביעי, אף כי גם בו ישנה תמיהה מסוימת על התנהגותו של יהונתן, המציע להיות משנה לאדם צעיר ובלתי מנוסה ממנו, נראה סביר יותר ויכול להסביר באופן הטוב ביותר את התנהגותו של שאול ואף את התנהגותם של אחרים בחצר המלך. יחסו של דוד לדואג האדומי, לדוגמה, יכול להסתבר אם רואים בדואג אחד מיריביו של דוד בחצר שאול.
[עריכה] דוד ושאול במערה
דוד הנמלט מפני שאול הולך לקעילה ומושיע אותה מיד הפלשתים. כאשר נודע הדבר לשאול הוא יוצא לקעילה, ודוד, החושש פן אנשי קעילה יסגירו אותו לידי שאול, נמלט משם בראש אנשיו אל מדבר זיף. כאן הוא פוגש ביהונתן והשניים כורתים ברית, כלשונו של יהונתן: אַתָּה תִּמְלֹךְ עַל־יִשְׂרָאֵל, וְאָנֹכִי אֶהְיֶה־לְּךָ לְמִשְׁנֶה (שמואל א', כ"ג:י"ח).
מיד אחר כך מגלים אנשי זיף לשאול היכן מסתתר דוד, ושאול יורד המדברה ורודף אחריו. כאשר הוא ואנשיו כמעט ולוכדים את דוד, מגיע שליח אל שאול, המבשר לו על פלישה פלשתית, ושאול שב על עקבותיו.
דוד נמלט ממדבר זיף לעין גדי, ושוב באים אנשים ומגלים את אוזנו של שאול את מקום המצאו. שאול יורד בראש שלושת אלפים איש למדבר. שאול מגיע למערה שבעומקה נמצאים דוד ואנשיו ומבלי להבחין בהם עוצר בפתחה לסוך את רגליו. אנשי דוד אומרים לו כי אלוהים נתן בידו את שאול, היינו, זה האות שעליו לצאת ולהורגו. דוד מתגנב וחותך את כנף בגדו של שאול, אך ניחם בו ואינו מוכן להרוג אותו. לאנשיו הוא מסביר: "חָלִילָה לִּי מֵיהוָה אִם־אֶעֱשֶׂה אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה לַאדֹנִי לִמְשִׁיחַ ה' לִשְׁלֹחַ יָדִי בֹּו כִּי־מְשִׁיחַ יְהוָה הוּא". תפישה זו משקפת כמובן גם את תבונתו הפוליטית של דוד, היודע כי השולח ידו במלך, פוגע בלגיטימיות של המלוכה בכלל ובמלוכתו העתידית בפרט.
שאול יוצא מן המערה ואז פונה אליו דוד ממקום מסתור ואומר: "לָמָּה תִשְׁמַע אֶת־דִּבְרֵי אָדָם לֵאמֹר: הִנֵּה דָוִד מְבַקֵּשׁ רָעָתֶךָ?" כלומר, מדוע אתה מאזין למשמיצים אותי כקושר עליך? [1] דוד פונה לשאול בשם "אבי", מציג את כנף מעילו של שאול ואומר כי יכול היה להרגו על נקלה, אך לא עשה זאת. הוא תוהה שוב מדוע רודף אחריו שאול, שהרי אינו חשוב כלל: "אַחֲרֵי מִי יָצָא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל?", הוא שואל, "אַחֲרֵי מִי אַתָּה רֹדֵף? אַחֲרֵי כֶּלֶב מֵת! אַחֲרֵי פַּרְעֹשׁ אֶחָד!"
שאול מזהה את קולו של דוד, קורא לו "בני" ופורץ בבכי ואחר–כך מצהיר "צַדִּיק אַתָּה מִמֶּנִּי... וְעַתָּה הִנֵּה יָדַעְתִּי כִּי מָלֹךְ תִּמְלֹוךְ וְקָמָה בְּיָדְךָ מַמְלֶכֶת יִשְׂרָאֵל" ומשביע אותו שלא ישמיד את זרעו אחרי שיהפוך למלך, ודוד נשבע.
פרשת המערה היא אחת הפרשות הסתומות יותר ביחסיהם המורכבים של שאול ודוד. קריאת פשט הטקסט מעוררת תהיות מדוע בוחרים גם יהונתן וגם שאול להכריז על דוד כמלך העתידי, שעה שעל–פי כל קריטריון מקובל אין מעמדו וזכויות עברו מצדיקים זאת. פרשנות אפשרית אחת לכך היא כי דוד היה אדם משכמו ומעלה, ששאול ויהונתן, כנגד רצונם, היו חייבים להכיר בו כמלך הטבעי והנכון לממלכת ישראל.
פרשנות אפשרית אחרת היא כי התנודות החריפות ביחסו של שאול לדוד נבעו מבעיותיו הנפשיות של שאול, שסבל חליפות מדכאונות, התפרצויות זעם וצער על התפרצויות אלו. פרשנות שלישית יכולה לראות בפעולתו של שאול צעד שננקט כנגד מורד במלכות או מי שקם על שאול ופרשנות רביעית עשויה לראות בדוד מי שיצא כשידו על התחתונה מתככי חצר, אולי מול דואג האדומי (המכונה על–ידי דוד פעמיים "אדם") ועתה קם עליו שאול כמי ש"הוכח" כי ניסה לפגוע בו.
פרשנות אחרונה, שייתכן והיא הסבירה ביותר לאור הממצאים הארכאולוגיים, היא שהעימות בין דוד לשאול היה למעשה עימות בין ממלכת ישראל הגדולה, שבראשה שאול, ודוד המורד במלכות מיהודה. פרשנות זו זוכה לחיזוק מסוים בתיאור ההתרחשויות אחרי מות שאול, שבו הפיצול בין ממלכת ישראל לממלכת חברון-יהודה מוצג כעובדה קיימת שאינה מעוררת תהיות.
[עריכה] פרשת נבל הכרמלי
הפרשה (שמואל א', פרק כ"ה) מתחילה כאשר נודע לדוד כי נבל הכרמלי, [2] בעל עדרי צאן גדולים, גוזז עתה את צאנו. דוד שולח אליו עשרה נערים ומורה להם לומר לו: "כֹּה לֶחָי! וְאַתָּה שָׁלֹום, וּבֵיתְךָ שָׁלֹום, וְכֹל אֲשֶׁר־לְךָ שָׁלֹום. וְעַתָּה, שָׁמַעְתִּי כִּי גֹזְזִים לָךְ עַתָּה. הָרֹעִים אֲשֶׁר־לְךָ הָיוּ עִמָּנוּ. לֹא הֶכְלַמְנוּם וְלֹא־נִפְקַד לָהֶם מְאוּמָה כָּל־יְמֵי הֱיֹותָם בַּכַּרְמֶל. שְׁאַל אֶת־נְעָרֶיךָ וְיַגִּידוּ לָךְ." תמורת שירותי "שמירה" אלו, שנבל לא ביקשם מדוד, נתבע תשלום: "תְּנָה־נָּא אֵת אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲבָדֶיךָ, וּלְבִנְךָ לְדָוִד."
נבל מגיב בזלזול לתביעת דמי החסות של דוד: "מִי דָוִד וּמִי בֶן־יִשָׁי? הַיֹּום רַבּוּ עֲבָדִים הַמִּתְפָּרְצִים אִישׁ מִפְּנֵי אֲדֹנָיו." האם עלי לקחת אל לחמי ואת מימי ואת בשר הצאן, הוא שואל, ולתת "לַאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתִּי אֵי מִזֶּה הֵמָּה?"
כאשר דוד שומע על סירובו של נבל הוא עולה בראש ארבע מאות מאנשיו על נבל. בינתיים מגלה אחד מנערי נבל לאשתו של נבל, אביגיל, כי אכן אנשי דוד לא פגעו בהם כל זמן הגז וכי נקמתם תהיה קשה. אביגיל יוצאת בחשאי, עמוסת כל טוב, לחלות את פני דוד, כורעת על ברכיה ומתחננת בפניו שלא להרוג את כל היושבים בבית בגלל נבל "כִּי כִשְׁמֹו כֶּן־הוּא: נָבָל שְׁמֹו, וּנְבָלָה עִמֹּו.
דוד חוזר בו ואביגיל שבה למשתה בחצר נבל. למחרת, היא מספרת לנבל השיכור על המקרה והלה לוקה בשבץ (הוּא הָיָה לְאָבֶן) ומת כעבור עשרה ימים. אחרי מותו מגיעה אביגיל אל דוד ונישאת לו, נוסף לאחינועם אותה הוא נושא מיזרעאל. הכתוב אינו מפרש אם אביגיל הייתה מעורבת במות בעלה, כפי שהיו כאלו שניסו לטעון.
[עריכה] דוד נמלט אל הפלשתים
אחרי פרשת נבל הכרמלי מספר הכתוב (שמואל א', פרק כ"ז) ששאול נתן את מיכל בתו לפלטי בן ליש מגלים ושב לדלוק אחר דוד. בסיפור הזהה כמעט לחלוטין לסיפור כנף המעיל, גם כאן מתגנב דוד אל שאול הישן והפעם גונב את חניתו וצפיחית מים. שוב הוא קורא מרחוק לשאול, מכנה את עצמו "פרעוש" ותוהה מדוע שאול רודף אחריו. שוב ניחם שאול על הרעה אשר הוא מחולל לדוד ומבטיח שלא לרדוף אותו שוב.
דוד אינו משוכנע כלל כי שאול לא ישוב לרדוף אחריו ותר לו אחר מקום המחבוא הבטוח ביותר: אצל אויביו המושבעים של עם ישראל, הפלשתים. הוא מתיישב אצל אכיש בן מעוך, מלך גת הפלשתי. שאול שומע על כך ומפסיק לרדוף אחר דוד.
דוד מקבל מאכיש את צקלג למשול בה ויושב בה למעלה מארבעה חודשים. [3] הוא יוצא למסע מלחמה כנגד אויבי ישראל, הגשורי, והגזרי והעמלקי, אך לאכיש הוא מספר כי פשט על נגב יהודה, נגב הירחמאלי ונגב הקיני, שטחים שבשליטת ישראל. [4] אכיש משוכנע, בעקבות דברים אלו, כי דוד "הַבְאֵשׁ הִבְאִישׁ בְּעַמֹּו בְיִשְׂרָאֵל וְהָיָה לִי לְעֶבֶד עֹולָם." כלומר, הוא משוכנע שפעולתו של דוד כנגד בני עמו תהפוך את דוד לבן חסותו.
אכיש משוכנע לחלוטין בנאמנותו של דוד לו. כאשר מתכנסים כוחות הפלשתים באפקה הוא מבקש לצרפו לכוחות הנערכים למלחמה בשאול ביזרעאל (שמואל א', פרק כ"ט). שרי הצבא הפלשתיים מתנגדים בחריפות לצירופו: "הֲלֹוא־זֶה דָוִד אֲשֶׁר יַעֲנוּ־לֹו בַּמְּחֹלֹות לֵאמֹר הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָיו וְדָוִד בְּרִבְבֹתֹו." אכיש מבין כי הדבר לא יצלח, קורא לדוד ואומר לו כי אף שישר בעיניו, "בְעֵינֵי הַסְּרָנִים לֹא־טֹוב אָתָּה." אכיש משלח אותו לדרכו חזרה לצקלג.
עם שובו לצקלג (פרק ל') מגלה דוד כי העיר נבזזה על–ידי העמלקים ונשותיו נשבו. הוא דולק אחר הבוזזים, ומצליח לחלץ את ביזתם מידם. יתר על כן, הוא מעביר "מֵהַשָּׁלָל לְזִקְנֵי יְהוּדָה" ו"כָל־הַמְּקֹמֹות אֲשֶׁר־הִתְהַלֶּךְ־שָׁם דָּוִד הוּא וַאֲנָשָׁיו."
פרשת שבתו של דוד אצל הפלשתים גם היא אחת העלילות מעוררות המחלוקת בסיפור חייו של דוד. הכתוב עושה מאמץ 'לזכות' את דוד מאשמת שיתוף פעולה עם הפלשתים - אויבי ישראל המושבעים - כאשר הוא מבאר כי דוד פגע אך ורק באויבי ישראל, והונה את אכיש מלך גת, באומרו כי פגע באנשי יהודה. למרות זאת, עובדות היסוד של הסיפור עדיין מעוררות תהייה: דוד עבר להתגורר בנחלת הפלשתים, קנה את אמונו המוחלט של אכיש מלך גת ואף הצטרף עמו לצבא היוצא למלחמה בשאול בגלבוע - עניין שהיה יכול להביא אותו בקלות יתרה למצב בו עליו להלחם בצבאות ישראל.
[עריכה] מות שאול
יומיים אחרי שובו לצקלג, אחרי מלחמתו בעמלקים, מגיע נער עמלקי קרוע בגדים לצקלג ומספר על מות שאול ובניו ותבוסת ישראל במערכה בעמק יזרעאל. הנער טוען באופן שקרי כי הוא זה שהמית את שאול בסוף המערכה ונטל ממנו את נזרו ואת האצדעה שעל זרועו. דוד מורה להרוג את הנער כי שלח ידו במשיח אלוהים ונושא את הקינה המפורסמת על שאול ויהונתן (שמואל ב', פרק א').
אחרי מות שאול, מוכתר דוד למלך "בְּחֶבְרֹון עַל־בֵּית יְהוּדָה" ומולך שם שבע שנים ושישה חודשים. ככל הנראה, אותו בית יהודה הייתה ממלכה מצומצמת תחת שליטה חלקית או מלאה של הפלשתים ותחומה היה ככל הנראה סביב חברון וזיף בדרום גב ההר. ברי כי לא הגיעה צפונה עד ירושלים ובמזרח בוודאי שלא משלה בעקרון, עזקה ולכיש ששכנו לבטח בידי הפלשתים. לפי השערות מסוימות, הייתה מלכותו של דוד בחברון בחסותם של הפלשתים או לכל הפחות בהסכמתם.
בצפון הארץ, בינתיים, מוכתר "אִֽישׁ־בֹּשֶׁת בֶּן־שָׁאוּל" למלך ישראל. השם "איש בושת" אינו שמו האמיתי, ככל הנראה, אלא שם שנועד לבזותו (בדומה לאופן בו ניתן השם "נבל הכרמלי" לאויב אחר של דוד). ככל הנראה, שמו האמתי של איש בושת היה "אשבעל", שם המוזכר בספר דברי הימים א', פרק ח':כ"ג וט':ל"ט. ייתכן גם שחילוף השם "בעל" ב"בושת" בא מצנזורה של מחבר ספר שמואל כדי לא להזכיר שם של אליל כנעני, כמו ש"ירובעל" (הוא גדעון השופט) שונה ל"ירובשת"(שמואל ב' יא, כא). אפשרות אחרת היא ששמו האמתי היה "יִשְׁוִי," הנזכר כבנו של שאול בספר שמואל א', פרק י"ד:נ'. סביר להניח שהאפשרות האחרונה שגויה ו"ישוי" הוא שיבוש של "מלכישוע".
איש בושת קובע את בירתו במחניים ושולט על ממלכת ישראל בצפון השומרון, בגלעד, ביזרעאל, על נחלות אפרים ובנימין "וְעַל־יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה." התיאור התנ"כי (שמואל ב', ב:י"א) גורס כי איש בושת מלך רק "שְׁתַּיִם שָׁנִים." ייתכן ומדובר בשגגת סופר, שכן במצב כזה אין מתאם בין משך שנות מלכותו של דוד בחברון ושנות מלכותו של איש בושת. השליטה הממשית בישראל, מכל מקום, הייתה נתונה בידי אבנר בן נר, דודו ושר צבאו של שאול. איש בושת הוא שליט בובה.
לאחר מותם הטרגי של שאול ובניו בגלבוע, נמשח דוד למלך יהודה, ולאחר מכן, לאחר שאבנר בן נר, מפקד צבא שאול, מעביר אליו את נאמנותו - הוא מוכר כמלכה של ממלכת ישראל כולה: "בחברון מלך על יהודה שבע שנים ושישה חודשים, ובירושלים מלך שלושים ושלוש שנה על כל ישראל ויהודה" (שמואל ב' ה' ה'). כיבוש ירושלים (יבוס) בידי דוד (שמואל ב, ה, 6-10) הוא אחד הסיפורים הקשים לפירוש בתנ"ך. דוד ביצר את מעמדה של ממלכת ישראל, ארגן צבא קבע, לחם וכבש את רב אויבי הממלכה בכל גבולותיה: פלשתים, עמון, מואב, ארם דמשק וארם צובא ועוד. הפך את ירושלים לעיר הממלכה לאחר שכבש אותה מידי היבוסים, והקים את ארמונו שם. על פי המסופר בספר שמואל, הוא רצה להקים את בית המקדש, אבל נתן הנביא נשלח לבשר לו כי לא הותר לו הדבר, עקב המלחמות הרבות שערך והדמים הרבים ששפך.
פרשיה מפורסמת שהתנ"ך נותן לה מקום רב, היא מעשה דוד ובת שבע ופרשיית התשובה שאחריה. חז"ל מלמדים כי כל מטרתו של התנ"ך, בהביאו בהרחבה את מעשה דוד ובת-שבע היה להורות דרך תשובה לחוטאים. כך, כשדוד מלך ישראל נופל בחטא של ניאוף, על פי המסופר בספר שמואל: דוד חומד את בת שבע, נכדתו של יועצו אחיתופל ואשתו של אוריה החתי, אחד מאנשי צבאו הבכירים, ואף שוכב עימה כאשר אוריה בשדה הקרב. לאחר שהיא נכנסת להריון, הוא מנסה לטשטש את מעשיו בזה שהוא קורא לאוריה ומשדל אותו שילך אל ביתו לשכב עם בת שבע, וכך לא יחשדו שדוד הכניס אותה להריון, אך אוריה מסרב. דוד שולח אותו בחזרה לשדה הקרב, ובידו אגרת שיגלגלו את מותו בזה שינטשו אותו בשדה הקרב, יואב בן צרויה מפקד צבאו, ממלא בשינוי אחר ההוראות וגורם למותו של אוריה ביחד עם חיילים נוספים. לאחר שאוריה מת, דוד אוסף את בת שבע לביתו ומתחתן אִתה. במקום זה נכנס נתן הנביא לתמונה ומוכיח אותו על הריגת אוריה ועל לקיחת בת שבע לאשה, דוד מתוודה על חטאו, שב בתשובה ותשובתו מתקבלת. אמנם, אף ששב בתשובה שלמה, לא נמלט מן העונש הכבד: "וְעַתָּה לֹא תָסוּר חֶרֶב מִבֵּיתְךָ עַד עוֹלָם עֵקֶב כִּי בְזִתָנִי וַתִּקַּח אֶת אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי לִהְיוֹת לְךָ לְאִשָּׁה: (יא) כֹּה אָמַר ה' הִנְנִי מֵקִים עָלֶיךָ רָעָה מִבֵּיתֶךָ וְלָקַחְתִּי אֶת נָשֶׁיךָ לְעֵינֶיךָ וְנָתַתִּי לְרֵעֶיךָ וְשָׁכַב עִם נָשֶׁיךָ לְעֵינֵי הַשֶּׁמֶשׁ הַזֹּאת:" (ספר שמואל ב' פרק י"ב י') עונשים אלו מתגשמים כאשר אמנון בנו בכורו, אונס את תמר אחותו, וכאשר בנו הנוסף אבשלום אחי תמר מאותה אם, נוקם את נקמתה ורוצח את אמנון. שנים לאחר מכן אבשלום מורד באביו ועושה הפיכה שבמהלכה הוא מנסה להרוג את דוד, ואף שוכב עם פילגשיו של דוד ולבסוף נהרג בידי יואב שר צבאו של דוד.
בהקשר לפרשיה זו כדאי להזכיר את אימרת התלמוד במסכת שבת "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה" כי בזמנם המנהג היה כי "כל היוצא למלחמת בית דוד כותב גט כריתות לאישתו" כדי שבאם לא יחזור מהמלחמה ויוכרז נעדר, לא תשב אישתו בעגינותה, ותוכל להנשא בשנית מתוקף כוחו של הגט. ועל כן לא הייתה בת שבע אשת איש לבעלה אוריה החיתי, שכן היה הוא מגיבורי לוחמיו של דוד וכשיצא למלחמה כתב לה גט. פרשני התלמוד מדגישים, כי לא ניתן לומר שאינו חטא כלל, שכן מעשה בלתי ראוי נעשה כאן בוודאי. אלא שלא חטא דוד את החטא החמור של בעילת אשת איש אשר העונש עליו הוא מיתה.
בעת זקנותו של דוד הוא סובל מקור פנימי וגם כאשר הוא מכוסה בשמיכות הוא לא מתחמם. יועציו מיעצים לו לקחת נערה שתחמם אותו, ואחר חיפוש מובאת אליו אבישג השונמית. חולשתו זו של דוד גורמת לבנו השני, אדוניהו, לקשור קשר עם יואב בן צרויה ואביתר הכהן על מנת למלוך. נסיונו של אדוניהו סוכל על ידי בת שבע אשתו של דוד ועל ידי נתן הנביא אשר פונים אל דוד בדרישה שיודיע עוד בחייו מי יירש את כיסאו; דוד נענה לבקשתם וממליך תחתיו את שלמה, בנו מבת שבע.
בספרי מלכים ודברי הימים מסופר עליו שמת בשיבה טובה, עושר וכבוד, לאחר שבנו שלמה נמשח למלך. בתלמוד מסופר על שיחתו עם ה' אודות פטירתו, ועל פטירתו בחג השבועות. על-פי המסורת, מקום קבורתו הוא בעיר דוד ליד כפר סילואן. יש הסוברים כי מקום קבורתו בהר ציון אשר בירושלים, אבל כנראה טעות בידם.
בניו של דוד שנולדו בחברון: הבכור אמנון לאחינועם היזרעאלית; שני דניאל לאביגיל הכרמלית; השלישי אבשלום בן מעכה בת תלמי מלך גשור; הרביעי אדוניה בן חגית; החמישי שפטיה בן אביטל; השישי יתרעם לעגלה אשתו.
ובירושלים נולדו לו: שמעא ושובב ונתן ושלמה מבת-שבע. ויבחר ואלישמע ואליפלט ונגה ונפג ויפיע ואלישמע ואלידע ואליפלט ותמר אחותם.
מלבד גבורתו ויכולתו הגבוהה כמצביא ומנהיג, מיוחסות לדוד רוח הקודש, יכולת מוזיקלית, ואף יכולת לירית גבוהה, שבמסגרתה ערך את ספר תהלים, ולכן הוא מכונה נעים זמירות ישראל. דוד המלך מסמל את המנהיג שלא נולד עם כפית של כסף בפה, וצומח מלמטה בכוחות עצמו ובבחירתו, ובשל יכולתו ותושייתו הוא תופס תפקיד חשוב. ועל כן לפי המסורת הוא אומר על עצמו בתהלים "נאום הגבר הוקם על", ו"מאשפות ירים אביון להושיבו עם נדיבי עמו". כמו כן, הוא מסמל את האדם שנופל ועושה תשובה, וחוזר למעמדו ותפקידו.
מאוחר יותר מסופר שהוא אהוב על העם בשל עממיותו. שמו של דוד על פי המדרש הוא אלחנן. מקור טענת המדרש הוא בספר שמואל ב, פרק כ"א, פסוק י"ט, שם מתואר גיבור של דוד תושב בית לחם הנלחם ב"גלית הגיתי" שחניתו כ"מנור אורגים". לפי זה, "דוד" הוא שם ייצוגי המתאר את הקרבה בין עם ישראל לאלוהיו (כמופיע בשיר השירים - "אני לדודי"), שם המילה דוד מייצגת את ה', שכן דוד מתואר כאידאל של הקשר בין האדם לאלוהיו. על-פי ספר הזוהר, נקרא דוד המלך "בדחנא דמלכא" (=ליצן המלך). הליצן של הקב"ה. מכיוון שבתהלים הוא אומר שהוא חטא כדי להצדיק את הקב"ה, וזה כביכול גרם לקב"ה לחייך.
הוגי דעות רבים ביהדות, כמו למשל המהר"ל מפראג באופן בולט, ראו בדוד המלך את המלך האידאלי, את הדוגמה למלך המשיח ואת תקומת בית דוד כסמל הגאולה העתידה. על-פי המסורת, המשיח יהיה מזרע בית דוד, ולכך משמעויות רבות, כמו המנהג להוסיף בסוכות בנוסח ברכת המזון את המשפט: "הרחמן הוא יקים לנו את סוכת דוד הנופלת", כבקשה לבניין מלכות ישראל מחדש. בשל אותה מסורת, ייחס עצמו ישו הנוצרי לבית דוד, אף שבאמונה הנוצרית המאוחרת יותר מקובל שלא היה לו אב כלל אלא נולד מרוח הקודש. בית המלוכה הבריטי אף הוא מייחס את עצמו לדוד המלך, ובטקסי ההכתרה שלו נהוג לצטט את הפסוקים על המלכת שלמה בגיחון.
שמואל ייבין מציין כי דוד היה בעל אמונה חזקה ורגשות דתיים עמוקים שדורש אל האלוהים ונשמע לדברו שהגיע בידי נביאיו. רגש דתי זה הוא שהביאו לידי מעשה של חסידות מופרזת בכמה ובכמה מקרים שהבולט בהם הוא ההימנעות מפגיעה בשאול המלך הרודפו להמיתו, כמו גם הפגיעה שהוא פוגע בנער שמספר לו, כי המית את שאול הגווע לפי בקשתו, כמו גם הריגתם של המתנקשים במלך איש בושת, בנו של שאול המלך.
אהבת דוד ויהונתן. ציור מאת Julius Schnorr von Karolsfeld, 1860 בקירוב
דוד ויונתן, איור מקלף צרפתי, סביבות שנת
1300
-
הידידות העמוקה בין דוד ליהונתן ואהבתם זה לזה מתוארת בפסוקים אחדים, כגון
- "וַיּוֹסֶף יְהוֹנָתָן לְהַשְׁבִּיעַ אֶת דָּוִד בְּאַהֲבָתוֹ אֹתוֹ כִּי אַהֲבַת נַפְשׁוֹ אֲהֵבוֹ:" (שמואל א', כ' י"ז)
- "וַיִּשְׁתַּחוּ שָׁלשׁ פְּעָמִים וַיִּשְּׁקוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וַיִּבְכּוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ עַד דָּוִד הִגְדִּיל." (שמואל א כ, מא)
- דברי דוד בקינתו על יהונתן: "נֶפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי מֵאַהֲבַת נָשִים".
על אהבת דוד ויהונתן נאמר במסכת אבות (ה, טז): "כל אהבה התלויה בדבר - בטל דבר בטלה אהבה, וכל אהבה שאינה תלויה בדבר - אינה בטלה לעולם. איזו היא אהבה שהיא תלויה בדבר? זו אהבת אמנון ותמר. ושאינה תלויה בדבר? זו אהבת דוד ויהונתן".
הקהילה ההומוסקסואלית עושה שימוש ביחסי דוד ויונתן ומציגה אותם כדוגמה תנ"כית לזוגיות חד מינית, במסגרת המאבק להכרה חברתית וחוקית בקשר בין בני זוג מאותו מין. פרשנות זו עוררה זעם רב בקרב חוגים דתיים (במיוחד כשהושמעה מעל דוכן הכנסת בפי יעל דיין). שוללי פרשנות זו מצביעים על העובדה כי אין בתנ"ך כל רמז להיבט מיני ביחסי דוד ויונתן וכי לפי דיני התורה, דין העושה מעשה הומוסקסואלי הוא מיתה. ניתוח הטקסט המקראי של תיאור יחסיהם של דוד ויהונתן אכן מצביע על אהבה עזה, אבל אין בו אזכור ברור לגבי תשוקה מינית או הומוסקסואלית.
[עריכה] בארכאולוגיה
כיום אין ממצאים ארכאולוגיים המתייחסים ישירות למתואר על דוד ומסיבה זו היו שפקפקו בקיומה של ממלכה מאוחדת גדולה כפי שמסופר בתנ"ך על דוד ושלמה, למרות שאין שום ממצא מנוגד. ישנם מספר ממצאים המסייעים לתיאור התנ"כי:
- מציאת מבנה גדול מאוד בעיר דוד, ככל הנראה ארמון, במקום בו בנה דוד לפי המסופר בתנ"ך את ארמונו. במקום זה מצאה החוקרת הבריטית קתרין קניון בשנת 1963 שרידי קרמיקה מהמאה ה-10 לפני הספירה, תקופת מלכותם של דוד ושלמה לפי המסורת המקראית, וכותרת אבן פניקית מאותה תקופה המתאימה למבנה ממלכתי (ארמונו של דוד נבנה על ידי בנאים פניקיים שנשלחו על ידי חירם מלך צור, בן בריתו של דוד). ובחפירות שניהלה שם הארכאולוגית ד"ר אילת מזר, נמצאו שרידי המבנה הגדול ובו הממצאים המוקדמים ביותר הם מהמאה ה-11 לפנה"ס, וזה יכול להיות גם סוף המאה, ולפי המסורת המקראית דוד המלך כבש את העיר מהיבוסים בסביבות שנת אלף לפני הספירה, הגבול בין המאה ה-11 והמאה ה-10 לפני הספירה. עוד נמצאה במקום בולה עם חותמו של שר החצר של צדקיהו מלך יהודה (בסוף ימי בית המקדש הראשון) המוזכר במקרא, ומצביע על המבנה כארמון מלך יהודה, שהמשיך לפי המקרא לשמש ככזה מימי דוד המלך עד חורבן בית ראשון, והממצאים שנמצאו במקום, מיקום המבנה, גודלו וסגנונו, מתאימים מאוד לתאור המקראי על ארמון דוד המלך [1].
- מציאת 170 בולות ו-10 חותמות בסמיכות לארמון, שמוכיחות על קשרי מסחר ענפים של ממלכה מפותחת [2].
- ממצאים של מבנים ציבוריים גדולים בתל בית שמש מאמצע המאה ה-10 לפנה"ס עד תחלת המאה ה-9 (900-950 לפנה"ס) המעידים על קיום שלטון מרכזי חזק בתקופה זו בבירה ירושלים (תקופת שלמה ובנו רחבעם לפי המסורת המקראית)[3].
- כתובת תל דן בה מופיע השם "בית דוד" לתאור בית המלכות ביהודה, מצביעה על קיומו של אדם בשם "דוד", שייסד את בית המלוכה ביהודה או לכל הפחות שזו מיוחסת אליו בזמן כתיבת הכתובת.
אין זה סביר שיימצאו עדויות אודות פרטי הסיפורים על דוד, משום שגם אם תועדו במקור נוסף, קשה להאמין שהוא שרד. אולם ניתן לברר האם הסיפור מתאים לתקופה. כך למשל, חוקרים ישראלים מצאו לאחרונה באתר ארכאולוגי בתל גת כתובות שמלמדות על כך שהשם 'גלית' הוא אכן שם פלשתי מהתקופה [4]. ישנם ממצאים רבים שתיארוכם אינו ברור. כך, בניה ממלכתית נרחבת המיוחסת על ידי רוב החוקרים לדוד, מתוארכת לפי החוקרים המינימליסטיים לימי אחאב.
[עריכה] דוד בספרות
ספרים רבים עסקו בדוד, וביניהם:
[עריכה] דוד באמנות
דמותו של דוד מתוארת באמנות היהודית והערבית כבר בתקופה הרומית. לעתים תיאור דוד כנגן יוצר הקבלה והשפעה מתאור דמותו של אורפאוס. באמנות הרנסאנס תואר דוד על ידי אמנים רבים ביניהם מיכלאנג'לו, דונטלו וורוקיו. בתקופת הבארוק ידוע פסלו של ברניני.
[עריכה] לקריאה נוספת
- שמואל ייבין, אנציקלופדיה מקראית, בערך "דוד המלך".
- משה גרסיאל, מלכות דוד : מחקרים בהיסטוריה ועיונים בהיסטוגרפיה, הוצאת דון והחברה לחקר המקרא, תל אביב ה'תשל"ה (1975).
- שמואל אברמסקי, מלכות שאול ומלכות דוד : ראשית המלוכה בישראל והשפעתה לדורות, הוצאת שקמונה (בשיתוף עם אוניברסיטת בן-גוריון בבאר שבע, ירושלים ה'תשל"ז (1977).
- אהרן ראובני, דוד המלך : דמותו ומקומו בתולדות ישראל : מחקר היסטורי, מסדה, רמת גן תשכ"ה (1965).
- ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן, דוד ושלמה - בין מציאות היסטורית למיתוס, בהוצאת אוניברסיטת ת"א , 2006.
- אבשלום אליצור, לפני ולפנים - עיונים פסיכואנלטיים במקרא (פרק ז').
- יאיר זקוביץ, דוד : מרועה למשיח (מאמרים על דוד המלך), יד יצחק בן צבי, ירושלים ה'תשנ"ו (1995).
- יאיר זליקוביץ, דוד מלך ישראל חי וקיים? (הרצאות בכנס בוגרי החוג למקרא באוניברסיטה העברית), הוצאת סימור, ירושלים ה'תשנ"ז (1997).
- הרב יעקב מדן, דוד ובת שבע : החטא, העונש והתיקון, ישיבת הר עציון ומכללת יעקב הרצוג, אלון שבות ה'תשס"ב (2002).
- יהושע בכרך, יפיות מלכות וזמירות : למוד פרקי דוד המלך בספר שמואל ותהילים על פי המקורות, "אריאל - מפעלי תורה, יהדות וחברה בישראל" ו"נזר דוד - אגודה להנצחת זכרו והוצאת ספריו של הרב דוד הכהן ('הרב הנזיר')", ירושלים ה'תש"ם (1980).
- יהושע בכרך, מחר ח[ו]דש :... המשך לספר "יפיות מלכות וזמירות", הוצאת הישיבה הגבוהה אור עציון (ישיבת "הסדר"), מרכז שפירא ה'תשנ"ו (1995).
- שמעון סבג, דוד המלך : קוים לדמותו : פרקי גדולה, גבורה ומלכות בספר תהלים, הוצאת ראובן מס, ירושלים ה'תשנ"ז (1997).
- שולמית גד, דוד מלך ישראל : סיפור חייו, ייסוריו ועצמת התהילים, חולון ה'תשס"ו (2006).
- אליהו שלומי, דוד המלך : קורות חייו של דוד המלך עפ"י המקראות ומדרשי חז"ל, ירושלים ה'תשס"ו (2006).
- יעקב פרמן, דוד בן בן ישי : לקראת 3000 שנים מראשי מלכותו ויצירתו, הוצאת ספרים בישראל למדעי המזרח העתיק, ת"א ה'תשט"ז (1956).
- דובריש (=דוב בריש) טורש, מלכות דוד : תולדות דוד מלך ישראל...על פי מקורות חדשים, וורשה ה'תרע"ד (1914).
[עריכה] קישורים חיצוניים
[עריכה] הערות שוליים
- ^ ייתכן והכוונה ב"אדם" כאן היא ל"דואג האדומי."
- ^ השם "נבל" הוא כמובן שם שנבחר כדי להציג את האיש באור שלילי.
- ^ כך לפי פרק כ"ז. אכיש טוען בפרק כ"ט כי דוד יושב עמו "זה ימים או זה שנים."
- ^ סביר להניח כי לפחות חלק מהעמים המותקפים לא הותקפו בפועל. ראיה לכך אפשר למצוא בעובדה שדוד נישא למעכה בת תלמי מלך גשור (שמואל ב', פרק ג':ג'), אקט המצביע על ברית ולא על סכסוך אלים.