|
היה זה ציווי אלוהים לאברהם אבינו לבצע עליו את ברית המילה שהביא אותו לבקש מאת נשותיו: שרה, הגר, קטורה ועוד שלושת האחרות הבלתי מוזכרות בתורה הקדושה, להיות יודעות עליו, כדי לקבל מהן את רשותן ביום השבת וגם את הסכמתן החשובה מאוד, על היום שלמחרת הוא יום ראשון, כיום לביצוע ברית המילה הקדושה במפרה החשוב שבגופו התחתון, מפרה שנברא במין הזכרי של האדם, גם למען מילתו.
תיאור מעשה הברית שהובא מפי אברהם אל כל נשותיו, גם על מנת ליידע אותן על זמן ביצועו, ושעמד כמעט להיעשות בהסכמתן, לתדהמתו הרבה של אברהם, לא מצא חן כלל וכלל בעיניי שרה אם יצחק, ובעיניהן של שאר חמשת הנשים האחרות שלו עד כדי כך שכולן כאחת, שומו שמים, התנגדו נחרצות בטרם הוצאתו לפועל של המעשה וכעסו על אברהם מאוד, מאוד...
הנשים הרעידו לו את דעתו ולא שתקו במשך כל שעות יום השבת, כשהן מפצירות בו רבות שלא לעשות על עצמו את ברית המילה, וגינו קבל עם ועדה מראש את הרצון לביצועה, שהייתה היא לא מקובלת בימים התנכיים והרחוקים ההם.
ואף יצאה השמועה למרחק רב מאוד מפה לאוזנו של רוב האדם, שמשוגע הוא בעיניהן אברהם הרוצה לבצע המילה בכל נפשו, כשהוא הראשון והאחד מכל האדם, על-פני אדמתו של העולם.
למה זה..? למה זה אברהם..? שאלו אותו כל נשותיו בפה אחד. למה זה תרצה לחתוך בבשר החי? למה זה תרצה להסיר את הדבר הזר מין המפרה החבוי ביותר שבגופך הטהור והזך? שאלו אותו שוב ושוב נשותיו.
הרי זה יכאב, וזה יצער אותנו מאוד כבתשעה באב! וגם זר ומוזר הוא המעשה ואף מגונה ולא מקובל!
ואלמלא היה זה ציווי האל, מחר בודאי, ביום ראשון עם עלות השחר, ודאי לא יהיו ידינו ואצבעותינו משתתפות במעשה.
ובמוצאי יום השבת, כשהיה זה ערב גשום ומלא רעמים וברקים אדירים, ולאחר שהנשים זרקו במשך כל שעות יום השבת על אברהם אבינו את התנגדותן הרבה לעשיית ברית המילה, לא נותר בהן הכוח עוד, להפציר ולמנוע ממנו את עשיית המעשה הנורא כביכול.
ואברהם היה באמונתו הרבה נחוש מאוד בדעתו, ועדיין נמצא הוא בשלו, כשהוא בכל מחיר של תקווה רוצה לבצע עליו את ברית המילה.
ולטובת יום המחרת, למעשה ביום ראשון, היה הוא זקוק באופן דחוף לבוא הנס למענו, וזאת למה ? מכיוון שהיה הוא בגילו התשעים ותשע שנים, וידיו בלאו הכי היו טובות לרעוד, מכדי לקיים את הציווי האלהי הקדוש, ולהיות המוהל של עצמו בלא יכול.
ובמצב כזה של המתנה מוצדקת, יחד עם סערת היום והתקווה בלב לאיזה שהוא נס מין האל, בערך בשעת העשר של הערב ההוא, עלה הוא על מיטתו לישון, ונדמה גם שרצה מאוד לחלום.
וכאשר האור עלה מבעד לעננים האפורים עם שחר יום ראשון, היו אלו הן כל חמשת נשותיו המוכרות ושאינן מוכרות ובראשן שרה, אשר הסירו בשיקול דעת אחת ומיוחדת את התנגדותן למעשה, ואף ריחמו על אברהם אבינו מאוד, מכדי שלא לבצע לו בעצמן את בריתו, כקודם וראשון מכל אחד אחר שבאדם.
ולאחר שיתוף פעולה ביניהן, בעצם הגעתן מדרך אוהלן המשותף אל פנים אוהלו, היה הצדיק שוכב ומכוסה בשתי שמיכות פוך מכובסות, כשהוא ממתין גלוי בגופו וער על מיטתו, כשכלבו מריח לידו.
וכשהן היו כנועות ועיניהן מבריקות כמראות והן לבושות על פי האופנה כרצונן, ורגליהן מוגפות כי היה זה יום חורפי אפרורי וגשום, הביאו נשות אברהם את עצמן גם להיות ליד מיטתו, כשהן רכונות מעליו ושואלות לשלומו, כהכנה מוקדמת לקיומה של ברית המילה הקדושה.
חום גופן הופנה ממקומן אל המפרה הערל והמיוחד שלו שהתאדם לו פתאום, וכשתנור של אש חימם גם מאוד את אוהלו.
והוא היה שוכב על מיטתו, מיטת העץ המתקפלת לפעמים, לה מזרון כחול וסדין לבן מושלג, כשכרית נוצות ברקמה ורודה הושמה תחת ישבניו, לאחר שהוסרו מעליו כל שמיכותיו.
אברהם היה גלוי כולו בגופו, והתמונה הייתה קשה ומגונה במיוחד לילדים ולילדות, וכנראה שאהובה מאוד במיוחד על נשים רבות.
גופו הגלוי של אברהם אבינו היה זך וטהור, ועורו חלק בלא שיער כביום היוולדו, חוץ ממה שבראשו וליד המפרה הבוגר שלו, כאשר היו הן מברכות אותו ואת הישות האלהית, שאפפה באור בהיר מאוד את פנים אוהלו.
הוא שכב על גבו, כשהיו הן מתפללות ומברכות את ברכת הברית בפיוטים בעלי טונים מאוד גבוהים, מיוחדים וידועים לכולם בנוסחם המזרחי ובזמר קהלי, עוד בטרם תהיה בריתו ותוסר ערלתו.
ובמשך שעה ארוכה מאוד במעמדם הנוכחי של בני משפחה ומוזמנים נכבדים אחרים, היו הן ממשיכות לפייט ולברך כלשונן ברגש רב, את האל וגם את זה שלמעשה גדול יהיה, ובכך החלו במעשה :
ולאחר שהן סיימו בסביבתו את תפילתן ואת ברכתן, והאכילוהו את צמח המרדימה להרדים, והשקוהו את היין המשכר, נמצאה שרה אימנו רכונה מעליו לגעת בקצה המפרה הגלוי שלו, שם בקצהו נמצאת ערלתו.
וכשתער חד ומלוטש של מוהלות, נאחז בין אצבעותיה הדקות והיפות, והיא מלאת הרגש והמחשבות בעלות היכולות הפרטיות, הייתה שרה האהובה לכל בלבוש שלם, בוחנת כיצד ופועלת גם לחתוך מהמפרה הבטוח של אברהם אבינו את ערלתו, המכסה את עטרת המפרה שלו המלוטף בידיי עופרה - ערלה שלכל הדעות, מיותרת לו מאוד.
והאישה עופרה הקנאית מאוד לבעלה הייתה מסייעת לשרה, ואוחזת בידיה את המפרה הנחשב כמקור סמכותו של אברהם אבינו, וכבעל מידת היכולות האינטימיות שלו, אוחזת בו בידיה לטפל בו כרצונה.
ובתוך כך שהיא בלחש סופרת מאחד עד עשר, היה נדמה שהיא מלטפת בו בכף ידה הימנית המרוחה בשומן הצפון, משפשפת בעדינות להקשיחו, כדי להקטין את כאבו בעת חיתוך ערלתו, וגם כדי שלא תהיה לאחר מכן, שום תזוזה מיותרת למענה של הכוונה המדויקת בידיי אשת אברהם האחרת.
ומה שהיה ניתן ככלל הוא לדעת, שתמיד הייתה היא האחרת גם זו שמאחרת אתו בלילות. ולמען הגילוי הנאות יאמר, שהאחרת היא מיכל אימנו שזזה עם אברהם בלילות, כשהייתה עימו במחתרת כדי להסתתר מהאחרות.
ומיכל אימנו לה נפש האדם, הייתה סוככת בשתי כפות ידיה על שתי קרני-השפע הגדולות שלו, ואותן היא במיוחד עיסתה כדי להסיח את דעתו לחשיבה אחרת, על מנת להמעיט לו הכאב.
ותוך כדי כך ולמעשה, ידעה מיכל להזיז את הקרנות מצד אל צד, שמא יפריעו הן לשרה לחתוך את הערלה.
וכשאצבעות ידיה החלו להיות מוכתמות בדמו של המפרה הנאה והיקר מכל, ביקשה היא מדליה את צמר הגפן לספוג מעצמה את דמו של אברהם.
והייתה זו קטורה המשכרת בעלת היקב הנוכרי, שתִפְקדה להשקות את אברהם אבינו במעט מיין הענב המשכר, שהכינה משכבר הימים, כדי לערפל את חושיו ולמעט ככל האפשר גם כן את גודל הכאב, כשהיא בחיבור אחד חוזרת ומדקלמת פעם אחר פעם, את המנטרה: לחיים...לחיים, ובו בזמן בונה בחשיבתה את האפשרות המתאימה ביותר, להרשים את דליה להיות לו כעזר לאחר המעשה.
והנערה דליה יפת התואר והצעירה שבהן, הייתה ניצבת ומשקיפה קרוב למחזה בחרדת קודש מיוחדת, לוחשת דבר מה לאוזנה של קטורה, כשהיא שומרת ומנציחה להזכיר באמצעות שתי עיניה הכחולות והבוחנות, את תבונתו ועֶבְרו של אברהם אבינו, על מנת להחשיב מאוד את עברו.
ובנוצת העוף, הייתה היא רושמת כמעין דיווח לאומי על קלף פפירוס צבעוני, את כל פרטיי הברית מילה, מילה אחר מילה לדורות הנמצאים וגם לדורות הבאים, להם לבטח ייולדו תינוקות זכרים.
וכך ביצעו כדין וסיימו בהצלחה רבה וברגש רב, נשות אברהם אבינו ובראשן שרה להנהיג, תחת קולם של רעמים וברקים אדירים וגשמים נופלים, ובנוכחות אורו הבהיר של אלהים, את ברית המילה לגדול האומה הישראלית בסגנונה התבונתי רפואי, ובזה האופן המקודש, כשהייתה היא בהשגחת רוחו של אלהים –
ברית מילת חמשת הנשים המוהלות את אברהם אבינו במיטתו הקדושה שבתוך אוהלו, אוהל אשר הוא לו משכן תבונתי מאוד אישי, כשבסיומה של הברית שהייתה בסדר גמור, הן חבשו לו בעלי מרפא את המפרה הפצוע לו בראשו, ואותו הלבישו כחתן בבגדי משי להם תכלת וארגמן.
ובתוך כך, הגר אשת אברהם ואם ישמעאל, הייתה צופה במעשה שלא מתוך אוהלו, אלא מנגד ובסקרנות רבה, ולא מעבר לגבול ראייתה הברורה, כשהיא בחוץ יושבת על הסלע הרטוב, בוכה ונשענת בגבה על גזע העץ לו פרי מתוק בגשם השוטף.
וכפות רגליה הקפואות היו רוקעות ונוגעות בשכבת הבוץ שמתחתיה כשצעד איננו צעד, והיא דומעת והייתה מביטה בביצוע ברית המילה דרך פתחו הרחב של אוהל אברהם ממולה, ומבלי להציעה את עזרתה, בעודה נאלצת לאבד את הקשר האמיתי עם כל האחרות.
וכשבכלל ומראש, היא גם לא התכוונה לראות ומקרוב, את המעשה של חמשת הנשים המוהלות, הייתה הגר לועגת להן ומשפילה אותן בליבה, על שנכנעו בסופו של דבר לאברהם, כדי לבצע לו את בריתו, כאשר הוא להן ולה, היה בלתי שפוי ואינו מקובל, זר ומוזר בדרישתו המגונה לעניות דעתה.
ולפתע ללא התראה מוקדמת, קול צעקתה אל השמים במהרה הגיע, כשהיה מלווה בעוצמת רעשם של רעמים לפרקים, והיה מעורב בקול ירידת גשמים מקומיים וברחש שקשוק המים הזורמים אשר בתוכו של הנחל הסמוך, וגם נשמע יחד עם ציוצם של ציפורי שירים כשהם עפים או על צמרות העצים, כשהיא צועקת ובוכה...בוכה וצועקת מבלי שיאמר שהעצב והצער הם הנכונים ביותר עבורה.
והחמור שלה שניקשר בחבל אל העץ שלידה, היה בכבדות רבה נושם בעקבות הסערה, והיה גם בתנאי גדול ומיוחד מכיוון שלידה ובלחץ על כנו, היה מצבו בינוני מאוד למענה.
וכך הגר אשת אברהם, המשיכה להיות מתייפחת בבכי מר ורב דמעות, ורוקעת באדמה גם מאוד בשתי רגליה העייפות, מכיוון שעוד בטרם הברית לא רצתה לראות בין היתר ויותר מכל, את דם המפרה כשהוא פצוע ונוזל להכתים האצבעות, וגם לא יכלה לשאת את כאבו של היהודי הקדוש והיקר לה מטבעו.
ובסיומו של המעשה בחיתוכה הפתאומי של הערלה בתער החד שבידיי שרה אשתו בשליטה המקומית, ולאחר התנועה ההסברתית החדה של גופו, חבשו לאברהם אבינו שאר נשותיו בעלי מרפא את המפרה המנותח לו בקצה, ואותו הלבישו כחתן בבגדי משי להם תכלת וארגמן כפתור ופרח.
ומהמקרה הקדוש והתנכי הזה, שהתקיים בסדר גמור ביום חורפי וסוער באוהל מחומם עשוי עור בעלי חיים טהורים, היו הן נשות אברהם אבינו והמוזמנים הנכבדים כולם, שחזרו מיד אל מסלולם, מין המענה הנכון להם לעולם. |