אלוהים.
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
המילה אלוהים מייצגת בתפיסה של אנשים רבים ישות עליונה לה מיוחסת אחריות לבריאת העולם ואף להנהגתו. מקור השם הוא המילה אלוה בריבוי (למשל בביטוי: "אלוהים אדירים"). לשימוש בלשון רבים ייתכנו שני הסברים: פנייה דרך כבוד בלשון רבים ("ריבוי מלכותי" - הדרך שבה פונים אל מלכים או שבה מלכים נהגו לדבר על עצמם, סגנון דיבור זה נפוץ במספר שפות לועזיות), או שריד לשוני לתקופה בה האמינו בריבוי אלים (לדוגמה, ספר בראשית פרק ל"ה ז': "וַיִּבֶן שָׁם, מִזְבֵּחַ, וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם, אֵל בֵּית-אֵל: כִּי שָׁם, נִגְלוּ אֵלָיו הָאֱלֹהִים, בְּבָרְחוֹ, מִפְּנֵי אָחִיו"). ביהדות (שאינה פוליתאיסטית) מקובל לראות בכינוי בלשון רבים את המונח "בעל כל הכוחות כולם". בקוראן כל דבר המובא מפיו של אללה מובא בלשון רבים ("אנחנו") אף כי המילה "אללה" עצמה היא לשון יחיד.
בימי קדם האמינו רוב התרבויות שמספר הכוחות העליונים שווה למספר תופעות הטבע. בתקופות אלו נפוצה עבודת האלילים. על פי רוב היו מקריבים לאלילים קורבנות (לעתים אף קורבנות אדם) על מנת לרצותם ולשכך את כעסם. לאחר הופעת היהדות, החלו נפוצות בעולם דתות המאמינות באל אחד בלבד, אמונה המכונה "מונותאיזם". מלבד היהדות, הנצרות והאיסלאם הן הדתות המונותאיסטיות הנפוצות.
האמונה באל אחד גורסת שישנו אל עליון - מעל לכל הכוחות הקיימים, שהוא היחיד הראוי לאמונה, והיחיד שראוי לתפילה ועבודה.
[עריכה] מושג האלוהים
רעיון האלוהות מלווה את התרבות האנושית במשך אלפי שנים. בתקופות שונות קיבל האלוהים מובנים שונים, הנבדלים אלו מאלו במידה רבה, עד שנראה כי יהא זה קשה לכלול את כולם בהגדרה אחת. נראה שמושגי האלוהות השונים נקשרים אלה לאלה בשם, אך לא בהגדרה.
לא ידוע היכן ומתי התפתחה לראשונה האמונה בישויות השולטות בגורל היקום. ככל הנראה, מדובר ברעיון שהתפתח במקביל במקומות שונים וראשיתו באנימיזם, תפישה לפיה לכל דבר קיים יש נפש חיה. לחלק מהנפשות נקשרו, ככל הנראה, כוחות גדולים יותר מאחרות, ואלו נעבדו כאלים. עם התפתחות המחשבה, עברו גם מושגים מופשטים יותר תהליך של פרסוניפיקציה (קבלת פרסונה, אישיות). מרבית אלי המיתולוגיה היוונית, למשל, משלבים פרסוניפיקציה של תופעות טבע (זאוס והברק, פוסיידון והים) ושל רעיונות מופשטים יותר (אתנה והחכמה, אפרודיטה או ארוס והאהבה). דמויות אלו שולבו במיתוסים של חברות שונות, ובמנהגי פולחן קיימים, שהופנו מחדש אליהן. האופן בו התייחסו לדמויות אלו שונה מחברה לחברה ומתקופה לתקופה. כך, בתקופה הקלאסית ביוון, היו שסברו שיש להתייחס אליהן כאלגוריות בלבד, ואין לקבלן כפשוטן. מכל מקום, רעיונות אלו לא בהכרח חתרו תחת הפולחן הנהוג.
ברוב הממלכות הקדומות המלך היה נתפש כדמות אלוהית, שיש לשרתה ולעבדה. חיות אימתניות כתנינים ונחשים היו נעבדות במצרים. ועד היום הזה ישנם עמים שיש בהם פולחנים לבעלי חיים, כמו פולחן הקוברה בהודו. השלב הבא בהתפתחות תפיסת האלוהות, בעקבות התפתחות הציביליזציה וההפשטה האנושית, שאל אחד מכל האלים יתפוס מקום מרכזי ועילאי ויהפוך להיות דמות אבסטרקטית ופרסונאלית כאחד, ואילו שאר האלים יורדו ממעלתם למדרגה של משרתים ומלאכים ויוכפפו לאל העליון, כפי שקרה ביהדות שבו לדוגמה האל הכנעני מוֹת אל השאול שעוצמתו אדירה ושיויונית לאלים אחרים ואף חזקה יותר, הופך להיות השטן שלוקח את נפשות האנשים, אבל הפעם כשליחו ומלאכו של אלוהים ברשותו וברצונו.
חידוש האמונה באל אחד ועילאי ביהדות מיוחסת לאברהם העברי, האב האתני והרוחני של היהדות (לפי המסורת הוא נולד ב-1812 לפנה"ס. לפי חוקרים רבים, אם היה קיים, המועד המתאים לסיפורו הוא אלף שנה מאוחר יותר, ועל כך בהרחבה בערך אברהם אבינו), כאשר מדובר בה על אל עליון קונה שמים וארץ. כחמש מאות שנה לאחר תקופתו לפי המסורת, של אברהם, הוצג הרעיון של עבודת אל אחד בקרב ממלכה גדולה, במצרים, על ידי המלך אמנחותפ ה- 4 (מלך בשנים 1380 - 1362 לפנה"ס), הידוע בשם שאימץ לעצמו - אחנאתון (עבד אתון). המלך הנהיג רפורמה דתית בממלכה כך שהפולחן הדתי הופנה לאל השמש אתון בלבד. ככל הנראה, היו כרוכים ברפורמה זו מניעים פוליטיים להורדת כוחה של הכהונה ולהעצמת מעמדו של המלך. השלכות פוליטיות ברורות היו לרעיון האלוהות בעם שהתעצב סמוך מאוד לממלכה המצרית: בממלכת ישראל המאוחדת, איחד הרעיון המונותאיסטי שבטים שונים לכדי אומה אחת, בעלת חוק אחד, תחת אל אחד, אבל בניגוד לתפיסה המטריאליסטית של אחנאתון, בממלכה הישראלית אלוהים נתפש כישות שממעל לכל הכוחות כולם. רעיון זה שיחק תפקיד מרכזי בהתעצבות של האומה היהודית עד ימינו. בשנת 324 הכריז קיסר רומא קונסטנטינוס הגדול (280 - 337) על הדת הנוצרית כדת האימפריה, שוב - ככל הנראה, בנסיון לאחד את האימפריה הרומית המתפוררת תחת פולחן אחיד המכוון לאלוהות אחת (אך במקרה זה, משולשת - האב, הבן ורוח הקודש). דת האיסלאם עשתה שימוש דומה ברעיון האל על מנת לאחד את השבטים של חצי האי ערב. במהפכה הצרפתית היה נסיון נפל להנהיג דת דאיסטית (ע"ע דאיזם), שסגדה לתבונה, שוב בנסיון ליצירת זהות מאוחדת לרפובליקה החדשה.
אלוהי הדתות המונותיאסטיות מאופיין בדרך כלל כמשולל גשמיות. עם זאת, ניתן למצוא בתנ"ך תיאורים של האל כדמות גשמית המתהלכת בגן העדן, או נלחמת במפלצות הימיות. לרוב פורשו מקומות אלו באורח אלגורי, אולם כיום קיימת הסכמה בין החוקרים המודרניים כי מדובר, ככל הנראה, בתפישה אחרת של האל, שייתכן וקדמה לתפישה המופשטת. גם בנצרות ניתן למצוא גישה הסוטה מעט מעקרון אי גשמיותו של האל - שכן האל הנוצרי התגשם בבשר. לנצרות גם תפישה משולשת של האלוהים (השילוש הקדוש), בבחינת אחד שהוא ריבוי, המבחינה בין אלוהים האב, אלוהים הבן ורוח הקודש.
בניגוד לתפישות המונותאיסטיות ישנן תפישות דואליסטיות (ע"ע דואליזם), המציבות כנגד האל הטוב יריב שווה כוח, הנלחם על גורל העולם. רעיון זה הוצג לראשונה בדת הזורואסטרית, ששלטה בפרס מהמאה ה-6 לפנה"ס עד המאה ה-7 לספירה, עם כיבושי האיסלאם. במקביל לעליית הנצרות התפתחו באגן הים התיכון תפישות גנוסטיות, אשר ראו באל הבורא של המקרא את האל הרע, יוצר הגשמיות, ושאפו לאיחוד עם האל הטוב, הרוחני, אותו ייצג דווקא הנחש. לתפישות הדואליסטיות הייתה השפעה מסוימת על הדתות המונותאיסטיות, שבאה לידי ביטוי בדמויותיהם של השטן, הסיטרא אחרא, אשמדאי ולויתן ועושי דבריהם - המכשפות. עם זאת, ברוב הזרמים המונותאיסטים כוחות הרוע כפופים לכוחות הטוב ונחותים מהם.
[עריכה] האלוהים בפילוסופיה המערבית
רעיון האלוהות שיחק תפקיד חשוב בהתפתחות המחשבה המערבית. הפילוסופים היוונים ניסו למצוא גורם אחד העומד מאחורי כלל התופעות ומאחדן. קסנופנס (570 - 475 לפנה"ס) היה, ככל הנראה, הראשון להציע את האל לתפקיד זה. בניגוד לאלים החומריים, אל זה לא לבש צורת אדם, אלא היה חסר איברים ובעל צורת כדור הומוגני. למעשה, קסנופנס זיהה את האל עם העולם. אצל אפלטון ניתן למצוא אל בורא, דמיאורגוס (בדיאלוג תימאיוס), המתבונן בצורות הניצחיות ומטביע אותן בחומר. אריסטו הציע את האל כהיפותיזה בדבר סיבת התנועה בעולם. מכיוון שלכל תנועה, לפי אריסטו, יש סיבה שגרמה לה, על מנת שלא להסתבך ברגרסיה אינסופית יש צורך בתנועה שגרמה לתנועה אחרת, אך לא נגרמה על ידי אחרת. סיבה ראשונה זו (ראשונה מבחינה לוגית, אך לא מבחינה זמנית - שכן העולם על פי אריסטו היה קיים מאז ומעולם) כונתה בפילוסופיה האריסטוטלית "המניע הבלתי מונע", וכן "שׂכל משׂכיל ומושׂכל" - בהיותו שכל (ולא חומר, שכן הוא נצחי ואינו כלה) המכיר את עצמו. רעיון האל פותח עוד יותר בפילוסופיה הניאופלטונית, וזוהה עם האידיאה העליונה של אפלטון, כאיחוד שעומד בבסיס הריבוי התופעתי. הפעם היה זה גם אל בורא (שוב - לא מבחינה זמנית), אשר ממנו שופעות הצורות על העולם. אצל פילון האל מזוהה כמהות שקיימת אפילו מעבר ל"עולם האידאות" האפלטוני.
רעיונות אלו העסיקו רבות את הוגי ימי הביניים, ולא רק בשל השפעות דתיות. הרעיון לפיו בבסיס העולם עומד שכל שאינו שונה מהותית משכלינו מאפשר בניית תאוריה, לפיה באפשרותינו להכיר את העולם ולדעת את אופן פעולתו. ללא שכל בורא, ידיעותיו של האדם אינן יותר מהשערות בלתי ניתנות לביסוס רציונלי, שמטרתן לתאר התנסויות חוזרות. באופן זה אומץ האל על ידי ההוגים הרציונליסטיים של המהפכה המדעית - האל כאלמנט אשר הופך את המדע המודרני לאפשרי (כפי שסבר גם הפיזיקאי בן המאה ה-20, אלברט איינשטיין). מבין ההוגים שהאל תפש מקום מרכזי בהגותם מן הראוי לציין את ברוך שפינוזה, אשר זיהה את האל עם העולם (ע"ע פנתאיזם). האלוהים של שפינוזה קסם לאנשי מדע בתקופות מאוחרות יותר, בהיותו אל לא אישי, ממנו נובע העולם נביעה לוגית.
היינריך היינה, בספרו על המחשבה והדת בגרמניה זיהה את עמנואל קאנט כמי שהרג את אלוהים במחשבה המערבית. קאנט טען כי האל אינו אלא ספקולציה שאין ביכולתינו להוכיחה, אלא לקוות בלבד לאמיתותה. עם זאת, קאנט העמיד את האל בבסיס האתיקה שלו, וטען כי ללא האמונה באל ובחופש הרצון לא ייתכן מוסר. טענות אלו הביאו, בתהליך מתמשך, לנידויו של האל מתפישת העולם החילונית של המאות ה-19 וה-20. בתחום הפילוסופיה החברתית היה זה קרל מרקס שהנחית מכת מוות על רעיון האל כשטען כי מדובר בהחצנת תכונות אנושיות, אשר בדומה לממון, גרמו לשיעבודם של אנשים בידי אנשים. אך יותר מכולם, הרי זה פרידריך ניטשה הידוע בדוקטרינה שלו אודות מות האל (הפולחניות הכנסיות רצחו אותו). בכתביו ניסה ניטשה להצביע על הטלטלה הגדולה אשר עוברת על התרבות המערבית עם זניחת רעיון האלוהות, וכן על תקווה שה"תחליף" יהיה ראוי יותר.
ואכן, "מות האלוהים" הצריך שינוי בדוגמות רבות העומדות בבסיס המחשבה במערב. ללא אלוהים לא ניתן, ככל הנראה, לבנות מטאפיזיקה שתבסס באופן משביע רצון את אפשרות הידיעה הוודאית ותאחד את כלל המדעים לכדי גוף ידע אחד. התמוטטות הפונקציות החברתיות שנבנו סביב האל, אשר שימש להן הצדקה, חייבו עיצוב מבנים חברתיים חדשים והצדקות חדשות לארגון מוסדות הידע בחברה. בין השפעות זניחת רעיון האל ניתן למנות את הרלטיביזם המוסרי, התגברותה של הספקנות המטאפיזית, רעיון הלאומיות, התנועה הפוסט-מודרנית בביקורת התרבות ולאחרונה הפוסטהומניזם. נראה שטלטלה זו טרם נסתיימה, וכי עדיין לא נמצאה אלטרנטיבה מספקת שתוכל למלא את התיפקודים הרבים שמילא רעיון האלוהות בתרבות המערבית (וייתכן שלעולם לא יימצא). במקביל לריאקציות חברתיות, השואפות להשיב את הסדר הישן על כנו ומתבטאות בחזרה למוסדות דתיים שמרניים, ניתן למצוא כמה נסיונות מעניינים לחיות את הרעיון בתחומי המוסר והמטאפיזיקה, עליהם נימנים, בין השאר, הפילוסוף היהודי עמנואל לווינס ופילוסוף המדע אלפרד נורת' וויטהד.
על אף השגשוג לו זוכות תפישות דתיות בחברה (וקשה לומר שאלו איבדו אי פעם את הפופולריות שלהן בקרב ההמונים), אין נהוג להשתמש ברעיון האלוהים בתאוריות מדעיות.
- "אבל מר לפלס, מה בדבר אלוהים?". "אין לי צורך בהיפותזה הזו", אמר האסטרונום פייר סימון לפלס כאשר הסביר לנפוליאון את התאוריה שלו על היווצרות מערכת השמש.
רעיון זה חוזר בדבריו של איש מדע בן זמננו, חתן פרס נובל לפיזיקה, סטיבן ויינברג:
- "פעם היה מובן מאליו שהעולם תוכנן על ידי ישות אינטלגנטית כלשהי. מה עוד היה עשוי להסביר את קיומם של אש ושל גשם, של ברקים ורעידות אדמה? ומעל לכל, יכולותיהם המופלאות של בעלי החיים הצביעו, כמדומה, על בורא שהיה לו עניין מיוחד בחיים. היום אנו מבינים את רוב הדברים הללו במונחים של כוחות פיזיקליים הפועלים מתוקף חוקים בלתי אישיים."
הדיון בשאלת קיומו של האל מביא לוויכוחים לוהטים בין אתאיסטים לבין המאמינים בקיומו של אלוהים.
[עריכה] אלוהים בדתות השונות
[עריכה] אלוהים ביהדות
-
ביהדות, אלוהים הוא בורא העולם, שבחר בעם ישראל לקיים את מצוותיו לאחר שהוציאם ממצרים וממשיך להשגיח עליהם. אחדות מהמצוות עוסקות ישירות בקשר שבין האדם לאלוהים וחלקן בין האדם לאדם.
הקבלה היהודית וההגות הפילוסופית עוסקות הרבה ברעיון האלהות, משמעותו, כוחותיו, והנהגתו את העולם, מטרת הבריאה, טעמי מצוות ומנסות למצוא את הקשר שלו לעולמנו. השווה בין כולם היא האקסיומה הברורה והמוחלטת של מציאותו, אחדותו ואינסופיותו.
[עריכה] אלוהים באסלאם
-
אללה (בערבית: الله) הוא שמו של אלוהים בדת האסלאם. בקוראן ובמסורת המוסלמית הוא מזוהה עם אלוהי ישראל ועם האל בנצרות (אם כי תפיסת השילוש הקדוש אינה מקובלת באסלאם).
תפיסת האל באסלאם מופיעה בסורה בקוראן המכונה סורת אל-אח'לאץ(سورة الإخلاص - "הייחוד"):
- "אמור: האל אחד, האל נצחי, לא ילד ולא נולד, ואין דומה לו אף אחד".
תפיסת הקשר בין האל לבני האדם, מופיעה בסורת אל-פאתחה (سورة الفاتحة) שמשמשת גם כתפילה המרכזית:
- "השבח לאל ריבון העולמים, הרחמן הרחום, מלך יום הדין, אותך נעבוד ובך ניעזר, הנחה אותנו בדרך הישר, הדרך של אלה שנטית להם חסד, אשר אין עליהם כעס, ואינם מן התועים".
[עריכה] אלוהים בנצרות
-
על פי מרבית הדוקטרינות הנוצריות, השילוש הקדוש הוא האלוהים. האמונה באלוהים כשילוש היא עקרון בסיסי בכנסיות האורתודוקסיות האוריינטליות, כנסייה האורתודוקסית, הקתולית והפרוטסטנטית. על פי דוקטרינה זו, אף שקיים רק אלוהים אחד, הוא מופיע בשלוש ישויות נפרדות, לרוב - האב, הבן (או בן האלוהים) ורוח הקודש. אף על פי שביטוי זה אינו מופיע בברית החדשה, המאמינים בדוקטרינה זו טוענים כי רעיון זה מופיע בבירור במספר מקומות בה, בייחוד ברישומי ההטבלה של ישו (ראו לוקאס 3:21-22). עקרונות אלה אושררו ונוסחו על ידי הכנסייה במאה ה-3 והמאה ה-4 בתגובה לרעיונות כפירה.
[עריכה] קיומו של אלוהים
[עריכה] טענות בעד קיומו של אלוהים
-
- ראו גם טיעונים לקיום אלוהים
- טיעונים מטאפיזיים:
- הטיעון האונטולוגי - אלוהים קיים והוא ישות שחייבת להתקיים. אלוהים לא יכול לא להתקיים.
- הטיעון הקוסמולוגי - לכל דבר יש סיבה, אבל חייבת להיות סיבה ראשונית ממנה הכול התחיל. הסיבה הזאת היא אלוהים.
- טיעונים אמפיריים:
- הטיעון האנתרופי - המורכבות של היקום והחיים מצריכים מעצב על.
- הטיעון הטלאולוגי - התכנון ביקום מעיד על כך שיש לו מתכנן.
- הטיעון המוסרי - קיום הטוב והרע מותנה בהכרח בקיום אלוהים.
- טיעון ההתגלות - אלוהים התגלה ומסר לנו את קיומו באמצעות נסים ופעולות אחרות.
[עריכה] טענות נגד קיומו של אלוהים
-
- ראו גם אתאיזם
- טיעון התכונות הסותרות - הטענה גורסת שהתכונות של ישות כל יכולה סותרות אחת את השנייה. למשל, האם אלוהים יכול ליצור אבן כבדה כל כך, עד כי הוא עצמו לא יוכל להרים אותה? אם כן, אזי הוא לא יוכל להרים אבן ואם כל אבן שהוא יוצר הוא יכול גם להרים, אז הוא לא יכול ליצור אבן כזו.
- הטיעון הקוסמולוגי - אם לכל דבר יש סיבה, גם לאלוהים חייבת להיות סיבה. אם אלוהים לא צריך סיבה לקיומו, גם דברים אחרים לא זקוקים לסיבה.
- הטיעון המוסרי, או בעיית הרוע - הסבל ללא סיבה בעולם נוגד את הגדרתו של אלוהים ככל יכול ואוהב כל. על טיעון דיסתאיסטי זה, המטיל ספק במוסריותו של האל, נשענת שנאת האל (מיזותאיזם).
- טיעון ההתגלות - יהיה זה סביר יותר להניח כי מסירת ההתגלויות מבוססת על חזיונות/פרשנות מוטעית לאירועים שקרו/שקורים מאשר שהתרחשה באמת.
- טיעון ההתגלויות הלא עקביות - בעולם יש אינספור דתות שכולן טוענות לסוג אלוהים כלשהו, מי מהם הוא האלוהים?
- נטל ההוכחה - הטענה שאלוהים קיים היא טענה יוצאת דופן ויוצאת מן הכלל ולכן נטל ההוכחה מוטל על קיום האלוהים ולא על הפרכתו.
- הצורך באמונה - עד היום לא נמצאה הוכחה לקיומו של אל או אלוהים כלשהו. לו הייתה נמצאת הוכחה כזו. לא היה עוד צורך להאמין בו.
[עריכה] קישורים חיצוניים
[עריכה] לקריאה נוספת
- קארן ארמסטרונג, ההיסטוריה של אלוהים, כתר הוצאה לאור, 2006.
- פרופ' יקיר שושני, בקשר לאלוהים, משרד הביטחון, 2005.
- ג'ק מיילס, אלוהים: ביוגרפיה, הוצאת הספריה החדשה, 1998.
- ניל דונאלד וולש, שיחות עם אלוהים, הוצאת אופוס
אֱלֹהִים הוא האֵל
של כל מה שקיים. |
|
אֱלֹהִים הוא האֵל של כל מה שנחשב שהוא ברא
במשך ששה ימים ועד היום הזה :
אֱלֹהִים הוא אֵל השמים ואֵל הארץ,
והוא גם אֵל הים.
אֱלֹהִים הוא אֵל האור ואֵל החושך.
אלוהי הדשא ואלוהי כל זרע עץ פרי.
אלוהי כל ירק עשב לאכלה.
אלוהי שני המאורות – אֵל השמש ואֵל הירח.
אֱלֹהִים הוא אלוהי התנינים הגדולים,
ואלוהי כל נפש החיה הרומשת אשר שרצו המים.
אֱלֹהִים הוא אֵל כל עוף כנף.
הוא אלוהי כל נפש חיה למינה בהמה ורמש חיית ארץ למינה.
אֱלֹהִים הוא אלוהי בני האדם זכר ונקבה.
אֱלֹהִים הוא אֵל כל מה שקיים ביקום –
הוא אלוהי אברהם יצחק ויעקב,
משה ודוד, ישוע ומוחמד,
ואלוהי ההינדואיזם המאמינים בריבוי אלים.
אֱלֹהִים ברא את כל מה שקיים בעולם
גם באמצעות בני האדם,
והוא אֵל כל הנמצא בעולם מיום שנברא ועד היום הזה –
לכבודו ולמענו של הנביא פאר מלך המשיח הגדול. |
ספר בראשית פרק א' :
(א) בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ: |