|
כשנרדמתי חזיתי בה עולה ומופיעה מהמערה,
בסביבה אנושית ריקה ובלתי מוכרת.
קולי הדהד מרחוק עלה יחד איתה :
אני משיח…אני משיח...–
צעקת אני משיח התרוממה לאוויר העולם.
חשיבתי בערה מאש קדושתה.
אור חשמל בוהק נדלק מהמערה.
והיא פוסעת על שתי רגליה בשתיקת שפה.
מתקדמת לעברי באיטיות על שביל עפר חסר אבק.
עין אחת גודלה כשתיים טבועה במרכז פניה.
אפה פחוס וכאפו של אדם.
קרן שנהב לבן על מצחה.
עירומה ומפזרת מורא על כל סביבתה.
ריח קדמון נפוץ מגופה הטהור.
עורה עבה מקופל במעט חלקי גופה.
שעירותה קצרה ושחורה.
כפות רגליה ואצבעותיה כאצבעות פיל צעיר.
פסעה אט לאט לעברי בכבדות משקל וגוף.
גובהה כגובה אדם קלאסי.
מרחק של חמישים מטרים עשתה
מהמערה אל מולי,
בפסיעה מזערית וקבועה,
במשך כעשרים וחמש שנים עד למקומי.
נשימתה רשרשה בחשכה.
היא המשיכה לה לדרכה.
הייתי כלוא בחשיבתי מאותה צעקת משיח,
כדי לתת לי את מירב קדושתה.
קבעה לי משיחתי כדי להפעיל את מלוכתי,
נהדרת אווירת הנשמה שלה.
דעת למדתי מהופעתה, ומקצב פסיעתה -
להאט מהירות חיים אל המחר,
הבא והולך... |