ערך זה עוסק במייסד שושלת בית הורדוס המכונה גם "הורדוס הגדול". אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו הורדוס (פירושונים).

המלך הורדוס הגדול, דיוקן משוער

מטבעות מתקופת שלטון הורדוס, בהן מוטבעות ביוונית המילים "ΒΑΣΙΛΕΩΣ ΗΡΩΔΟΥ" ("המלך הורדוס")

הוֹרְדוֹס (74 לפנה"ס - 4 לפנה"ס בקירוב) היה מלך יהודה בין השנים 37 לפנה"ס עד 4 לפנה"ס ומייסד שושלת בית הורדוס. הוא מכונה גם "הורדוס הגדול", כדי להבדילו מבניו שנקראו על שמו. הביוגרפיה של הורדוס מבוססת בעיקר על כתביו של יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלביוס). מחקרים אחרונים על אודות ספרו קדמוניות היהודים גורסים כי חלה שגיאה בהעתקת הספר במאה ה-16, ולפיכך שנת מותו של הורדוס היא 1 לפנה"ס^{[דרוש מקור]}.

שלטונו של הורדוס ביהודה היה מעין תקופת ביניים בין שלטון מלכי בית חשמונאי לבין שלטון הנציבים הרומאים, שבה נשלטה יהודה בידי רומא באופן עקיף על ידי הורדוס כמלך וסאל מטעמה של רומא, וכעושה דברה. מעמד זה העניק לו ולממלכתו, יהודה, אוטונומיה רבה, אבל גם מחויבות למלא אחר הוראות השלטון הרומאי. בימיו הפכה יהודה לחלק אינטגרלי, גם אם אוטונומי, של האימפריה הרומית. הורדוס ידוע במיוחד במפעלי הבנייה המפוארים שיזם. הוא בנה מחדש את בית המקדש, והפך אותו למבנה מפואר. הוא בנה מחדש את העיר שומרון, ושינה את שמה ל"סבסטיאה" כמחווה לקיסר אוגוסטוס, ובנה עיר נמל גדולה בקיסריה, אף היא לכבוד אוגוסטוס קיסר. שרידים של מפעל הבנייה של הורדוס אפשר לראות גם במצדה, מקום שבו בנה לעצמו ארמון-מקלט.

דימויו של הורדוס הוא של שליט אכזר, השולט בכוח הזרוע בניגוד לרצונו של העם. דימוי זה נובע מההתנגדות העזה שהייתה כלפיו וכלפי יורשיו מצד קבוצות שונות בממלכת יהודה, במיוחד מהפרושים. לשתי קבוצות אלו (פרושים ונוצרים הראשונים) הייתה השפעה רבה לאחר חורבן בית שני (כ-70 שנה לאחר מותו של הורדוס), והן אלה שעיצבו את הזיכרון ההיסטורי של תקופתו. גם יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלביוס), שספריו הם המקור ההיסטורי העיקרי על תקופת מלכותו של הורדוס, מתאר מעשי זוועה שחולל הורדוס. הגינויים להורדוס נוגעים למוצאו האדומי, רדיפתו את בני בית חשמונאי ורציחתם בזה אחר זה, העזתו אל מול הסנהדרין, חנופתו לאדוניו הרומאים, ומעל לכל אכזריותו אף כלפי בני משפחתו הקרובים ביותר. אף על פי-כן, כל עוד שלט הורדוס ביהודה נמנע שלטון רומאי ישיר בארץ זו. לאחר מותו, ולאחר כישלון בניו לייצב את השלטון ביהודה, החלה תקופה קשה ואכזרית של שלטון נציבים רומים, אשר הסתיימה במרד הגדול ובחורבן בית שני.

בברית החדשה מתואר הורדוס כשליט אכזר, אשר הורה על הרג כל הילדים בבית לחם בשל הידיעה על לידתו של המשיח (כלומר ישו) בבית לחם. ייתכן שהכוונה שם לבנו של הורדוס הגדול ולא להורדוס עצמו, כיוון ששנת לידתו של ישו אינה ידועה בוודאות.

"טבח התמימים" - רצח ילדי בית לחם בפקודת הורדוס, על פי האמן האיטלקי ג'וטו

[עריכה] ביוגרפיה

[עריכה] רקע היסטורי, מוצא ונעורים

[עריכה] מוצאו של הורדוס

האדומים היו עם שמי, אשר חי בעבר הירדן, בצפון הנגב ובהר חברון בתקופת הבית השני. כשבטים שמיים אחרים, ראו האדומים בחיוב את עלייתו של בית חשמונאי וירידת השושלת הסלאוקית, ואת השפעת מדינת יהודה באזור. מדיניות בית חשמונאי כלפי תושבי הארץ שאינם יהודים החלה בנסיונות לגרשם (כך אירע לתושבי גזר ויפו אשר נכבשו בתחילת שלטון השושלת החשמונאית), אך לאחר שהכיבושים התפרסו על פני שטח נרחב, בימי יוחנן הורקנוס הראשון, החל גיור של השבטים השמים שנפלו תחת שלטון הממלכה. כך אירע לאדומים, וכך אירע גם ליטורים ולאחרים. בין אם ניתן היה לראות בגיור זה ככפוי ובין אם לאו, האדומים השתלבו היטב בעמם החדש, והיו לחלק מן הממלכה החשמונאית ובדיעבד לחלק אינטגראלי מהעם היהודי.

הורדוס נולד לאחת מן המשפחות המכובדות באדום. סבו, אנטיפס, היה מושל אדום מטעם אלכסנדר ינאי, ואילו אביו, אנטיפטרוס הפך ליועצו הראשי והעיקרי של הורקנוס השני. אמו של הורדוס, קיפרוס, הייתה נסיכה ערביה נבטית, שילדה לאנטיפטרוס ארבעה בנים - פצאל, הורדוס, יוסף ופרורא, ובת - שלומית^[1]. יש אומרים שנולד בעיר אשקלון.

[עריכה] יהדותו של הורדוס

ממצאים ארכאולוגיים מתקופת הורדוס רומזים כי הורדוס הציג עצמו ונתפש כיהודי, באופן התואם את הידוע לנו על גיורם של האדומים. עם זאת, בתקופה מאוחרת הרבה יותר גרסו חכמי התלמוד כי מבחינה הלכתית היה הורדוס במעמד עבד כנעני^[2]. זהו מעין מעמד ביניים שבו נמצא אדם שאינו יהודי, אך גם אינו גוי, ולדעת חז"ל הוא חייב רק במצוות שחייבת בהן אישה יהודייה. ראוי לזכור כי הורדוס, כממשיך דרכם הרעיונית של מלכי בית חשמונאי, לפי ראייתו, אהד באופן מופגן את הצדוקים, ואילו כלפי הפרושים גילה עוינות מובהקת ולא היה אהוד עליהם. האמוראים, חכמי התלמוד, שהיו ממשיכי דרכם של הפרושים, כתבו את האמירות הקשות עליו בתלמוד מאות שנים לאחר המאורעות עצמם.

לא ברור לגמרי מה היו דעותיהם של בני זמנו בדבר יהדותו. יוסף בן מתתיהו תיעד את דבריהם של אנשים שונים בנושא, אך לגבי כל אחד מהמקרים שתיעד אפשר למצוא מניעים פוליטיים שיכלו להטות את דעתו של הדובר:

• ניקולאוס איש דמשק חברו הטוב של הורדוס, קבע כי משפחתו הייתה בין משפחות היהודים הראשונות ששבו לארץ בשיבת ציון מגלות בבל. יוספוס פלביוס עצמו מפקפק בדברי ניקולאוס, וטוען כי הם נאמרו רק מפני קרבתו של ניקולאוס להורדוס.^[3]
• בעת המצור של הורדוס על ירושלים, קרא לו אויבו הראשי, מתתיהו אנטיגונוס השני: "הדיוט אדומי". יוספוס פלביוס מבאר: "הדיוט אדומי, כלומר יהודי ממוצא אדומי לא מכובד, ללא ייחוס".^[4]
• כאשר התעוררה המריבה בין תושבי קיסריה היהודים והנוכרים, טענו היהודים כי קיסריה צריכה להיות שלהם מאחר שבנה אותה הורדוס, שהיה "יהודי על פי מוצאו"^[5]

ההיסטוריון היווני פלוטארכוס (בן המאה ה-1 לספירה) מכנה אותו "הורדוס היהודי"‏^[6]. מבחינת רומא הוא היה שליט נוח ליהודה, שכן הוא היה מעורה היטב הן בתרבות היהודית והן בתרבות הרומית.

לפי המקובל במחקר כיום^[7] היה הורדוס יהודי לפי דתו ולפי עמו.

[עריכה] התפתחויות היסטוריות שהובילו לעליית הורדוס

בשנותיה האחרונות של ממלכת החשמונאים, היה הורקנוס השני נתון במאבק איתנים כנגד אחיו אריסטובולוס השני על השלטון ביהודה. במהלך מאבק זה הלך אנטיפטרוס והגביר את השפעתו על הורקנוס, עד שלמעשה, בשלבים מסוימים, שלט במדינה בפועל בשמו. כך, לאחר כיבוש הארץ על ידי פומפיוס, בשנת 63 לפנה"ס היה הורקנוס ל"אתנרך" (מעין "נשיא העם". תואר הפחות מן התואר "מלך"), ואילו אנטיפטרוס היה ל"אפיטרופוס" על יהודה, משרה שכפי הנראה הקדימה את משרת הנציב הרומי. אנטיפטרוס הוא שהחל בקו, בו המשיך הורדוס, של עשיית רצון הרומאים, וייצוג עניינם, לרוב על חשבון האינטרס העצמאי של הממלכה.

שנים אלו היו שנות שינוי ומפנה באזור ובעולם כולו. השושלת הסלאוקית שמשלה בסוריה מזה מאות בשנים, מאז ימי אלכסנדר הגדול שקעה במלחמות שושלתיות שכילו את כוחה, ולבסוף הפכה לפרובינציה רומית, דבר שגרם להגעתם של כוחות רומים במספרים גדולים אל האזור, ולהתערבות ישירה של רומא בענייני האזור, אשר נקודת המפנה בה היא כיבוש הארץ על ידי פומפיוס. אך רומא עצמה הייתה נתונה בשינוי ובמעבר מתקופת הרפובליקה הרומית, אל השלטון האישי של קיסרי רומא. כיבוש הארץ על ידי פומפיוס, ושוד בית המקדש על ידי קראסוס בשנת 54 לפנה"ס היו אירועים שנבעו מן הסכסוך הפנימי הרומי, אשר השפיע באופן ישיר על האירועים ביהודה.

בשנים האחרונות שלפני עליית הורדוס ניתן לראות שלושה כיוונים היסטוריים עיקריים, המשתלבים ביניהם - ירידתו של בית חשמונאי ושקיעתו אל מאבק שושלות מנוון. עלייתם של אנטיפטרוס ובניו, והתערבות גוברת והולכת של רומא בענייני יהודה, עד אובדנה המוחלט של העצמאות ממנה נהנתה הממלכה בתקופת מלכי חשמונאי המוקדמים.

עלייתו של יוליוס קיסר לשלטון יחיד ברומא, הינה נקודת הזמן בה ניתן לראות את תחילת הקריירה של הורדוס כאדם הפועל באופן עצמאי, על מנת לקבל את השלטון ביהודה.

קיסר נטה חסד להורקנוס השני ולאנטיפטרוס, שכן אלו סייעו לו במשלוח חיילים למצרים כאשר נזקק לכך במלחמתו כנגד פומפיוס. אל מולם עמדו תביעותיו של מתתיהו אנטיגונוס השני, בנו של אריסטובולוס השני (שנרצח על ידי תומכי פומפיוס), לקבל את המלוכה. אנטיפטרוס והורקנוס עשו ככל שביכולתם על מנת לקבל את תמיכתו של קיסר במאבק הפנימי בין השושלות החשמונאיות המתחרות, ולשפר את מעמד הממלכה במסגרת ההירארכית של המעצמה הרומית. קיסר שב ואישר את המצב בו ניתן להורקנוס מעמד ה"אתנארך" בעוד שאנטיפטרוס שימש כ"אפיטרופוס", ואף קיבל אזרחות רומית. במסגרת זו מינה אנטיפטרוס את בנו פצאל למושל ירושלים ואת בנו הורדוס למושל הגליל. הייתה זו תחילת הקריירה הציבורית של הורדוס, תחילה המלמדת במידה רבה על העתיד לבוא.

[עריכה] הורדוס כמושל הגליל

הורדוס מונה למושל הגליל בשנת 47 לפנה"ס, והוא בן 25 שנים. באותה שנה נישא לראשונה מבין עשר נשותיו, אישה בשם דוריס, אשר ילדה לו את בנו הבכור, אנטיפטרוס.

אחד ממעשיו הראשונים בתפקידו זה היה תפיסתו של מנהיג המורדים בגליל, חזקיה הגלילי, והוצאתו להורג ללא משפט, ההוצאה להורג עוררה שמחה אצל תושבי הערים ההלניסטיות הסמוכות לגליל שכן חזקיה ואנשיו נהגו להתקיף אותם, כמו כן בעקבות ההוצאה להורג התחזק מעמדו של הורדוס אצל מושל סוריה. חזקיה היה מאנשי הפילוסופיה הרביעית ומייסדה של קבוצת הסיקריים. יוסף בן מתתיהו מכנה אותו "ראש השודדים" (archilistes, כינוי שמוצמד על ידו בדרך כלל למורדים בשלטון רומא), וייתכן שבדין נתפס על ידי הורדוס, אך רק מלך היה רשאי להורות על הוצאה להורג ללא משפט, ותחת לחץ פוליטי כבד, נאלץ הורקנוס לזמן את הורדוס לעמוד בפני משפט הסנהדרין על פשע זה.

תחילה חשב הורדוס לכבוש את ירושלים עם הכוח הצבאי שעמד לרשותו אולם אביו ואחיו הניאו אותו מתוכנית זאת והורדוס הופיע למשפט כשהוא לבוש בגדי ארגמן וחגור בחרב, ועמו שומרי ראש שנועדו להטיל פחד על חברי הסנדרין והורקנוס. תחילה היה נראה שהורדוס יצא זכאי ממשפטו אך בעקבות נאום חוצב להבות של שמאי (ויש אומרים שמעיה) נטה הסנהדרין לחייבו בדין. הורקנוס השני, אשר ראה כי הורדוס נתון בסכנה, דחה את המשך המשפט למחרת היום ומכיוון שחשש מזעמו של נציב סוריה שהיה מטיבו של הורדוס יעץ לו להימלט מן העיר. הורדוס נמלט בלילה לדמשק, שם מינו אותו הרומאים לסטרטגוס על קוילה-סוריה (לא ברורים סמכויותיו ושטח שלטונו של הורדוס כתוצאה מהמינוי).

אחרי רציחתו של יוליוס קיסר באידו של מרץ 44 לפנה"ס הפרובניציות הרומאיות במזרח נפלו לידיו של גאיוס קסיוס לונגינוס ששלט בהם שלטון עריצות, תוך שהוא מטיל מסים כבדים על האוכלוסייה. גם יהודה נדרשה לשלם את חלקה וישובים שפיגרו בתשלום תושביהם נמכרו לעבדות. הורדוס שיתף פעולה עם השליט החדש ביעילות עד שקסיוס הבטיח להקים אותו למלך יהודה אחרי הבסת הטריאומווירט השני.

שיתוף הפעולה הקרוב של בית אנטיפטרוס עם הרומאים, העובדה שפעלו על דעתם עצמם ושלטונו הטיראני של קסיוס הגבירו את ההתנגדות אליהם בקרב תומכיו של הורקנוס. אדם בשם מליכוס, שהיה איש צבא מנאמני הורקנוס , הרעיל את אנטיפטרוס בשנת 43 לפנה"ס.

רציחתו של אנטיפטרוס גרמה לאי יציבות ביהודה, בתחילה ביקש הורדוס לנקום את רצח אביו בעזרת צבאו אולם שוכנע לפעול בדרכי עורמה על ידי אחיו. הורדוס שלח מכתב לקסיוס שבו הוא מבקש שינקום ברוצח אביו, סביר להניח שהוא הציג את הרצח כפגיעה באינטרס הרומאי ביהודה, מכל מקום כתוצאה מהמכתב מליכוס הוצא להורג. כמו כן פרץ מרד בירושלים כנגד פצאל ואחיו של מליכוס הצליח להשתלט על מספר מבצרים צבאיים, כתוצאה ממחלה הורדוס לא סייע לאחיו שבסופו של דבר הצליח לדכא את המרד לבדו אולם הוא הצליח לכבוש מחדש את המבצרים שבידי אחיו של מליכוס.

מתתיהו אנטיגונוס השני ניצל את אי היציבות ביהודה כדי לפתוח במרד כנגד הורקנוס בגליל, בסיוע תלמי בן מניאוס מלך כלקיס צבאותיו של הורדוס הביסו את המורדים. הורדוס שב ליהודה, והתקבל בירושלים כמנצח. הורקנוס נבהל מפניו וקיבל אותו בכבוד רב, וכשדרש ממנו הורדוס לתת לו את מרים נכדתו לאישה, כדי להכין לו על ידי נישואין אלה בסיס חוקי לכיסא החשמונאים, לא העז הורקנוס לסרב והסכים לאירוסין. על מנת לשאת את הנסיכה, שהייתה אז בתחילת שנות העשרה לחייה, גירש מעליו הורדוס את דוריס.

מרקוס אנטוניוס ואוקטביוס יצאו מנצחים בהתמודדות בין רוצחי קיסר לטריאומווריט השני, ובעקבות ניצחון זה השלטון במזרח ניתן לאנטוניוס. משלחת של יהודים יצאה אל אנטוניוס להתלונן בפניו על הורדוס ופצאל ומעשיהם, אך אנטוניוס לא שעה לבקשתם לפגוע בבני אנטיפטרוס מתוך הבנה שהם ישרתו נאמנה את האינטרס הרומאי (וייתכן שאנטוניוס אף זכר את הסיוע שאנטיפטרוס הגיש לו בהיותו קצין צעיר), ואף העלה את הורדוס ופצאל לדרגת "טטררכים", מושלים ביהודה.

[עריכה] שלטונו של אנטיגונוס השני

הורדוס כובש את ירושלים, ז'אן פוקה

אולם שלטונו של אנטוניוס גבה כספים באותה האכזריות של קסיוס, דבר שהגביר את השנאה לרומא ולעושי דברה ביהודה. השעה לפרוק את עולה של רומא נזדמנה בשנת 40 לפנה"ס כשפלשו הפרתים ליהודה, והושיבו על כס המלכות בירושלים את מתתיהו אנטיגונוס השני בנו הצעיר של אריסטובולוס השני, שהיה לאחרון מלכי בית חשמונאי. הממלכה הפרתית הייתה אויבתה העיקרית של רומא במזרח, ואל מול הורדוס ופצאל עושי דברה של רומא, העמידה את אנטיגונוס, שהיה אויבם האישי.

הורדוס, פצאל, והורקנוס השני הושמו במצור בארמונם בירושלים. פצאל והורקנוס התפתו לצאת ולהיכנע לפרתים, ומיד לכשיצאו נאסרו. פצאל התאבד, ואילו להורקנוס כרתו את האוזניים, על מנת לפסול אותו מלשמש בכהונה הגדולה, והוא נשלח לגלות בבבל. הורדוס סירב להיכנע לפרתים והצליח להימלט אל ממלכת הנבטים ומשם אל ברונדיסיום (היא כיום ברינדיזי) שם נפגש עם מיטיבו, אנטוניוס, ועם אוקטביוס אשר משלו בצוותא ברומא. הורדוס שיכנע אותם שהמלכתו למלך תשרת את האינטרסים של רומא ביהודה וכך על פי החלטת הסנאט הוא הומלך למלך בשנת 40 לפנה"ס ברומא.

הורדוס קיבל את כתר המלכות אולם עדיין היה עליו להילחם על השליטה ביהודה, הוא הגיע עם ספינה לעכו ואסף חיל שכירים בשנת 39 לפנה"ס בשעה שמתקפת הנגד הרומאית נחלה את הצלחותיה הראשונות בהדיפת הפרתים מסוריה. בתחילה נתקל הורדוס בקשיים, שכן אנטיגונוס נהנה מתמיכתו של העם, אשר שנא את שלטון אנטיפטרוס ובניו, וראה בו את ממשיכם של מלכי חשמונאי הגדולים. הורדוס כבש את יפו ואחר כך את אדום. אדום שמשה לו בסיס לחיזוק צבאו. מכאן עלה הורדוס על ירושלים והטיל עליה מצור יחד עם המפקד הרומאי סילו. אל מול אנטיגונוס עמד הורדוס עם צבא שכירי חרב, אשר לא הצליח להתמודד מול צבאו של אנטיגונוס ובנוסף לכך, שיחד אנטיגונוס את סילו וזה נטש את המצור וירד לאזור השפלה. הרומאים עדיין לא יכלו לבוא לעזרתו, שכן המלחמה עם הפרתים דרשה את כל משאביהם. הורדוס יצא למגר את המרד בגליל ונלחם בהם במערות שבארבל. בשנת 37 ניצחו הרומאים את הפלישה הפרתית לסוריה והתפנו לעזור להורדוס. יוסף, אחיו של הורדוס, נחל מפלה ביריחו ונהרג בקרב, בנוסף החלה גם התקוממות בגליל; הורדוס חש לגליל ואחר כך הלך ליריחו. אנטיגונוס ריכז ביריחו צבא רב, והורדוס חשש מקרב מכריע, אולם אנטיגונוס שגה כאשר פיצל את צבאו ושלח את החלק הגדול לשומרון. הורדוס הצליח להכריע את הכוח ליד העיר ישנה. בשנת 37 לפנה"ס, לאחר שנפגש שוב עם אנטוניוס, קיבל סיועו של צבא רומאי בדמות כוח בן שני לגיונות בפיקודו של גאיוס סוסיוס. אחרי מצור בן חמישה חודשים נפלה העיר ירושלים, תוך כדי טבח נורא בתושביה. אנטיגונוס נפל בשבי, ויועד להיות מובל בטריומף ברומא אולם על פי בקשתו של הורדוס, שעדיין חשש ממנו, הוא הוצא להורג בידי אנטוניוס‏^[8].

במהלך המצור על העיר נישא הורדוס למרים החשמונאית אשר הייתה מאורסת לו מזה שנים. בנישואין אלו קיווה לחזק את תביעתו לכס המלכות, שהייתה מבוססת על כידוני הרומאים, יותר מאשר על הסכמת העם או על ייחוס לגיטימי אבל למרות זאת אהב את מרים אהבה עזה. הורדוס היה למלך, לאחר שהסיט מדרכו את אחרון מלכי חשמונאי. תקופת מלכותו של הורדוס הייתה ארוכה יחסית, אך היא התאפיינה בעימותים עם מתנגדים מצד אנשי בית חשמונאי ומצד קבוצות יהודיות שונות שפעלו בממלכת יהודה באותן שנים.

[עריכה] שלטונו של הורדוס

ממלכתו של הורדוס

עלייתו של הורדוס לכס המלוכה מסמלת לא רק את סיומה של שלטון שושלת בית חשמונאי ותחילת שלטון שושלת בית הורדוס אלא גם שינוי עמוק בתוכן המלוכה, בעוד ששלטון בית חשמונאי הושג בעזרת העם והלגיטימיות של משטרם נשענה על החלטת "הכנסת הגדולה" מימיו של שמעון שקבעה את "חבר היהודים" כשותף לשלטון, הורדוס הגיע לשלטון שלא בתמיכת העם והיה חייב את עלייתו אך ורק לכישרונו ותעוזתו. כפועל יוצא מכך היה שלטונו אבסולוטי ורודני.

כבר עם עלייתו הנהיג הורדוס טרור פוליטי על מנת להבטיח את כיסאו. הוא הוציא להורג ארבעים וחמישה מראשי המשפחות הנכבדות מאנשי אמונו של אנטיגונוס. כן הוציא להורג 21 מחברי הסנהדרין שהשתתפו במשפטו, שתים עשרה שנים קודם לכן.

הורקנוס השני, המלך שהוטל בו מום, הוגלה לבבל לאחר עליית אנטיגונוס לשלטון, והורדוס ראה סכנה בהשפעתו על הקהילה היהודית העשירה ורבת העוצמה בעיר זו. הוא הזמין את הורקנוס לחצרו על מנת שיוכל לשלוט בו.

עתה נמצאו בחצרו של הורדוס עצמו ארבעה מבני משפחת חשמונאי, שיכולים היו לסכן את שלטונו. היו אלו אלכסנדרה אמם של אריסטובולוס השלישי, ומרים החשמונאית, ואביה הזקן הורקנוס השני. אלכסנדרה הייתה מסוכנת במיוחד, מבחינתו של הורדוס, שכן הייתה לה השפעה רבה בחצרה של קלאופטרה מלכת מצרים, והמאהבת של אדונו הרומאי של הורדוס, מרקוס אנטוניוס.

הורדוס ניסה להפחית את השפעתם של בני חשמונאי. בתחילה מינה כוהן גדול שאינו חשמונאי. היה זה אדם בשם חננאל הבבלי, שהיה אמנם כוהן, אך לא ממשפחה מיוחסת. אלכסנדרה ראתה במינוי זה משום פגיעה בבנה, אריסטובולוס השלישי, ובעזרת השפעתה בחצרה של קלאופטרה הביאה להזמנתו של הנער לריאיון אצל מרקוס אנטוניוס. הורדוס לא ראה בעין יפה את התקרבותו של אריסטובולוס לחצרו של אנטוניוס, ועל מנת למנוע פגישה זו, מיהר למנות אותו, כשהוא בן ה-17 בלבד, לכוהן גדול.

מינוי זה הסתיים בצורה טראגית. אריסטובולוס הצעיר הוזמן לשהות בחווילתו של הורדוס ביריחו, ושם הוטבע למוות על ידי עבדי הורדוס, באמתלה של תאונה תוך כדי משחק, בשנת 35 לפנה"ס.

לאחר הריגתו של אריסטובולוס, הורדוס הוציא להורג את הורקנוס השני, בטענה כי ניסה להרעילו.

פרשת הוצאתה להורג של מרים החשמונאית הייתה גם היא טראגית. הורדוס נאלץ לצאת להסביר לאנטוניוס את מותו של אריסטובולוס. לאחר נפילת אנטוניוס בקרב אקטיום, נאלץ לצאת אל השליט החדש אוגוסטוס, ולהפגין את נאמנותו. בשתי הנסיעות, שלא ידע אם ישוב מהן בשלום, השאיר את אשתו מרים תחת משמר, עם פקודה להרגה אם תגיע הודעה על מותו.

הפקודה התגלתה למרים על ידי השומר עליה, יוסף, בעלה של שלומית אחות הורדוס. מששב הורדוס ממסעותיו, הטיחה מרים את האשמה כי נתן את הפקודה בפניו. הורדוס הזועם טען בפניה כי זו ההוכחה לכך שבגדה בו עם יוסף, וכן האשימה כי זממה להורגו. הוא הורה על משפט, ומרים נדונה למוות. בשנת 29 לפנה"ס הוצאה מרים להורג.

נראה שהורדוס אהב את מרים בלב שלם, ולכן הוצאתה להורג נתפסת כגחמה של קנאה. לאחר ההוצאה להורג חלה הורדוס, ורבים האמינו כי לא יבריא. אלכסנדרה ניצלה שעת כושר זו וניסתה להוביל מרד נגדו. הורדוס קם ממיטת חוליו והורה על הוצאתה להורג של אלכסנדרה. לאחר מותה של אלכסנדרה המשיך הורדוס ורדף את אנשי בית חשמונאי, ואף הרג ללא משפט את בני בבא הקרובים אליהם קרבת דם. מרים החשמונאית ואלכסנדרה היו האחרונות מבנות חשמונאי. לאחריהן היו כל בני חשמונאי הנותרים בניו של הורדוס, או צאצאיו, ואף הם נקלעו לעתים קרובות לעימותים איתו.

מכיוון שהורדוס מלך בחסות האימפריה הרומית, הוא פעל לחיזוק כוחה של האוכלוסייה הנוכרית בארץ ישראל, שבניגוד לאוכלוסייה היהודית נראתה לרומאים כנאמנה, ונשען על הנאמנות שלה כאמצעי למניעת מרידות וערעור על שלטונו. רובו של צבא הממלכה היה מורכב מנוכרים, שהיו הרבה פעמים עוינים לאוכלוסייה היהודית והורדוס יכול היה לבטוח בנאמנותם מכיוון שלא היה חשש לשיתוף פעולה של הצבא עם האוכלוסייה היהודית. כמו כן, גויסו לצבא יהודים מאדום ויהודים שעלו לארץ ישראל, שבהם הורדוס נטה לבטוח יותר מאשר האוכלוסייה היהודית הכללית.

מאחר ובתקופת הורדוס לא היו איומים צבאיים של ממש מצד מדינות שכנות, יכול היה הורדוס להשקיע רבות בפיתוח כלכלי. מערכת היחסים הטובה של הורדוס עם הנציבים הרומים, עם שלטונות רומא ועם שליטי המדינות השכנות אפשרו פיתוח של המסחר הבינלאומי, שנעזר גם בנמלים החדשים שבנה הורדוס.

הורדוס יישב את החלק הצפוני של עבר הירדן המזרחי שהיה בשליטתו, בנה אמות מים יעילות ופיתוח את החקלאות באזור זה ובמקומות אחרים תחת ריבונותו.

מטבע של הורדוס

אחד האיומים הגדולים על ממלכתו של הורדוס היה מקלאופטרה השביעית, מלכת מצרים מבית תלמי ואשתו של מרקוס אנטוניוס, אדונו הרומאי של הורדוס. קלאופטרה שאפה להרחיב את ממלכתה ולהשיב לה את זוהרה, ובין תביעותיה היו שטחים ביהודה, שהיו בעבר חלק מהממלכה התלמית.

בזמן קרב אקטיום, למרות היותו חבר בקואליציית המלכים שהושיטה עזרה צבאית לאנטוניוס‏^[9], היה הורדוס עסוק במלחמה בממלכה הנבטית. יש הרואים מלחמה זו כתכסיס של הורדוס ואימוץ עמדה נייטרלית בסכסוך בין אנטוניוס לאוקטביוס מתוך רצון לתמוך בצד שיצא מנצח מן העימות.

תבוסתם של אנטוניוס וקלאופטרה בקרב אקטיום בשנת 31 לפנה"ס כנראה הצילה את ממלכתו של הורדוס מסיפוח למצרים, אולם בשעתו חשש הורדוס משינוי השלטון באימפריה מכיוון שהיה מזוהה עם אנטוניוס. לקראת סוף המלחמה העביר הורדוס את עזרתו לצד המנצח‏^[10] ולשמחתו אוגוסטוס אישר מחדש את מעמדו היות שהבין, כמו אנטוניוס לפניו, שנאמנותו נתונה בראש ובראשונה לרומא ולא לאדם רומאי מסוים.

הורדוס מיהר להביע את נאמנותו לאוגוסטוס על ידי ייסוד שתי ערים לכבודו, קיסריה וסבסטיה ושלח את בניו להתחנך בחצר הקיסר ברומא, אוגוסטוס בתורו גמל להורדוס על ידי השבת שטחים שגזלה ממנו קלאופטרה והוסיף עליהם שטחים חדשים.

מקום מציאת קבר הורדוס בהרודיון

שנותיו האחרונות של הורדוס אופיינו בסכסוכים פנימיים ובחוסר יציבות. את שני בניו ממרים החשמונאית, אריסטובולוס ואלכסנדר, האשים בבגידה, והוציאם להורג בשנת 7 לפנה"ס. את בנו הבכור, מדוריס, הוא אנטיפטרוס, הוציא להורג ימים ספורים לפני מותו. הדברים הגיעו עד כדי כך שאוגוסטוס העיר כי עדיף להיות חזירו (hus) של הורדוס מאשר בנו (huios).

כמו כן נוספו לחוסר היציבות בביתו בעיות מדיניות. הנבטים נתנו מחסה לשודדים תושבי הטראכון, דבר שהיה למכשול להורדוס בניסיונו להשליט סדר במחוז. הדברים הידרדרו בסופו של דבר לכך שבשנת 10 לפנה"ס פלש הורדוס עם צבאו לתחומי הממלכה הנבטית כדי להילחם בשודדים שמצאו שם מקלט. מעשה זה הביא עליו את זעמו של אוגוסטוס שנזף בו קשות על כך.^[11] העם פתח במרד גלוי על ידי הסרת נשר הזהב שהורדוס קבע בשערי בית המקדש.

הורדוס מת בשנת 4 לפנה"ס ונקבר בהרודיון. בשלהי 2006 התגלה^[12] קבר הורדוס לאחר יותר מ-30 שנות של חיפושים באתר ההרודיון ונחשב אחד המבנים המרתקים של העולם הקדום. מהשרידים המעטים שנותרו, ניתן ללמוד כי יד נעלמה הרסה בשיטתיות את הקבר. אחוזת קבר של אחדים מבני משפחתו נמצאת בסמוך למלון "המלך דוד" בירושלים.

[עריכה] מפעלי הבניה של הורדוס

הורדוס פעל מתוך שאיפה להנציח את שמו ולהתחבב על היהודים אך בו בזמן מתוך נטייה לתרבות ההלניסטית-רומית במטרה להתחבב על פטרוניו הרומאים, אשר הם המליכוהו ובזכותם התעשר וצבר נכסים וכח שלטוני.

[עריכה] בנייה צבאית

הורדוס, שחשש ביותר לראשו עד כדי פרנויה של ממש, בנה ארמונות מבוצרים במצדה ובהרודיון שמדרום לירושלים. ארמונות אלו צוידו בכל הפאר וההדר המקובלים בתקופה, אך כללו גם מאגרי מזון ומים לשעת מצור. כן בנה מחדש את המבצרים אלכסנדריון, הורקניה ומכוור.

בירושלים בנה את מצודת אנטוניה בצידו הצפון מערבי של הר הבית, על בסיס מצודה קיימת בשם "הבירה" או "בריס".

בצידו הצפוני של ארמון המלכות שבנה בירושלים הציב הורדוס שלושה מגדלים - פצאל (על שם אחיו), מרים (על שם אשתו) והיפיקוס (על שם חבר נעוריו). על בסיס שרידיו של אחד ממגדלים אלו (היסטוריונים שונים הציעו את כל אחד מהמגדלים), בנוי כיום מגדל דוד, המשמש אחד מסמליה של ירושלים עד היום.

מגדל נוסף נבנה בצפון מערבה של העיר, ומכונה מגדל פספינוס, ולאחר בניית "החומה השלישית" בימי אגריפס הראשון, שולב המגדל בחומה והיה לחלק ממנה.

[עריכה] בנייה בירושלים

דגם של מקדש הורדוס, מתוך דגם ירושלים בסוף ימי בית שני (2008)

הורדוס ניגש עם מעוף רב ויוזמה והחל במפעל ארכיטקטוני שהפך את העיר ירושלים על פניה. בעוד שלפניו השתרעה העיר על העיר העליונה, עיר דוד (העופל) והר הבית, הרי שבתקופתו התרחבה העיר מערבה, דרומה וצפונה ברוב הדר ופאר. שיא מפעל הבנייה הוא מתחם הר הבית כולו ובליבו בית המקדש, שעליו כתוב בתלמוד: "מי שלא ראה בניין הורדוס, לא ראה בניין יפה מימיו" (בבא בתרא ד' א').

הורדוס פתח במבצע מן האדירים בזמן העתיק, של הגדלת שטח הר הבית על ידי שימוש בטראסות תומכות ומילוי במאות טונות של עפר אשר האריכו את ההר מ-225 מטרים קודם לכן ל-480 מטר, ואת רוחבו ל-320 מטר. שני נחלים למרגלות ההר מולאו בעפר ובוטלו, ובצפון ההר בוצעה חציבה מסיבית לצורך יישור המשטח לכדי רחבה בשטח של 145 דונם. לפי הנאמר בברית החדשה (הבשורה על פי יוחנן) נמשך המבצע 46 שנה. הכותל המערבי, שהיה חלק מהחומה החיצונית של הר הבית, משמש עד היום עדות לגודל המפעל.

על הר הבית הוקם בית המקדש השני, שהחליף את הבניין הראשון והצנוע מימי שיבת ציון וזרובבל. תבניתו של בית המקדש עצמו לא הייתה נתונה לשינוי, שכן חלו עליו הכללים המפורשים בתנ"ך, אולם גובהו של הבניין הוכפל, והאולמות הורחבו. אחד האולמות המפוארים ביותר היה הסטיו המלכותי, מבנה ציבור גדול וגבוה. חצרו החיצונית של בית המקדש כונתה "חצר הנוכרים". היא הייתה נמוכה מן החצר הפנימית, והקיפה אותה. אל החצר הזו הגיעו מן השערים שבדרום, ולנוכרים ניתן היה להיכנס רק עד אליה, כאשר שלטים ביוונית ובלטינית הכריזו כי כל מי שאינו יהודי וייכנס אל המקדש פנימה צפוי למוות. מחצר זו הוביל גרם של ארבע עשרה מדרגות אל החצר הפנימית, לתוכה ניתן היה להיכנס רק ליהודי שטוהר מטומאתו. בחצרות אלו הוקרבו הקורבנות, ואולמות גדולים שימשו לצרכים נוספים - עזרת הנשים, שמירת אוצרות המקדש. הבניין עצמו היה היכל מרשים שחזיתו בנויה משיש לבן ומבהיק וצופתה בזהב. שערי המקדש היו מרהיבים אף הם בדלתות מצופות זהב, אשר מספר כהנים היו צריכים לעמול על פתיחתן וסגירתן. גג הבניין הרבוע היה מכוסה בחודים עשויים מזהב, על מנת למנוע מן הציפורים לקנן בו. בתוך המקדש עצמו היו שני אולמות - אולם הקודש (ובו מזבח הקטורת, שולחן לחם הפנים, והמנורה), ואולם קודש הקודשים, אליו נכנס רק הכוהן הגדול ביום הכיפורים.

ההיסטוריון צבי גרץ כותב כי היד אשר חנכה את ההיכל היא היד אשר אחזה בלפיד הבוער שהחריבו. ואכן, ההיכל נבנה תחת חסות רומא, ועל השער המוביל אליו הוצב נשר מוזהב, סמלה של רומא. בשנת מותו של הורדוס הפילו שני תלמידי חכמים את הנשר, וניתצוהו, ועל כך נידונו למיתה בשריפה.

מקובל לייחס להורדוס גם את בניית החומה השנייה של ירושלים, אולם ייתכן כי הבונה היה אחד מאחרוני מלכי שושלת בית חשמונאי.

הורדוס הקים ארמון, שהיה אף הוא מצודה המוקפת בחומות, בצידו הדרום מערבי של העיר. הארמון שלט למעשה על כל העיר העליונה. ביצוריו של הארמון היו כה אדירים, עד כדי כך שהוא החזיק מעמד במצור עוד זמן רב לאחר ששאר חלקי העיר נפלו, במהלך חורבן ירושלים בימי מרד החורבן בשנת 70 לספירה.

כמו כן בנה בעיר תיאטרון וכן אמפיתיאטרון.

[עריכה] בנייה מחוץ לירושלים

עוד מפעלי בניה חשובים של הורדוס היו העיר קיסריה והעיר סבסטיה (היא שומרון). במקום העיר העתיקה "מגדל סטארטון" בנה את קיסריה, בה נבנה נמל גדול וחשוב, מקדש לכבוד אוגוסטוס, מגדלים, ארמונות פאר, היפודרום למירוצי מרכבות וסוסים, אצטדיון ותיאטרון רומי. גם בסבסטיה נבנה ארמון למגורי הורדוס, תיאטרון, חומה ומתקני ספורט. בנייתן של שתי ערים אלו הטתה את הכף בארץ לטובת הגורם הנוכרי על פני המרכיב היהודי באוכלוסייה, שכוחו הלך ונחלש.

בניין נוסף שבנייתו מיוחסת להורדוס ואשר עומד על תילו עד לימינו אנו, הוא חלק מהמבנה שמעל למערת המכפלה.

כן בנה בערים המצויות מחוץ לארץ, כגון אנטיוכיה ודמשק, על מנת להאדיר את שמו בקרב העמים.

[עריכה] קבר הורדוס

במאי 2007 הכריז פרופ' אהוד נצר כי מצא את קבר הורדוס, לאחר יותר מ-30 שנות חיפושים באתר. האתר המזוהה עם קבר הורדוס התגלה במהלך חפירות במדרון החיצוני של ההר, מתחת לשרידי חומה המקיפה את הרודיון מסביבו, ומעל הארמון התחתון ששימש כנקודת היציאה למסע ההלוויה של הורדוס, בסמוך לשרידים של גרם מדרגות שעולה אל האתר מהרודיון התחתית. במקום, הצופה צפונה לכיוון ירושלים, התגלה מסד של מאוזוליאום הבנוי אבני גזית מפוארות ושברי סרקופג מנותצים. עיטורי הסרקופג דומים לעיטורי הסרקופגים שהתגלו ב"קברי המלכים" בירושלים מתקופה זו, אך מפוארים מהם. מסד המאוזוליאום הוא 10X10 מטר. האבנים גדולות יותר משאר אבני ההרודיון והובאו מרחוק.

לדעת פרופ' נצר, המורדים היהודים שהסתתרו במבצר במהלך המרד הגדול, כ-70 שנה לאחר מותו של הורדוס, הם אלה שניתצו את הסרקופג, בגלל שנאתם התהומית להורדוס, שמלך בחסות הרומאים. דעות אחרות סוברות כי דווקא המורדים של מרד בר-כוכבא שישבו שם, הם אלה שדאגו לניתוץ הסרקופג. לדעת נצר, הסיבה להימצאות הקבר מחוץ לשטח הרודיון היא השמירה הקפדנית של דיני טומאה וטהרה, שאפיינה את תקופת בית שני. טומאת מת היא טומאה בדרגה הגבוהה ביותר ביהדות ולכן הורדוס, שהיה יהודי, ביקש לקבוע את מקום קבורתו מחוץ לאזור המגורים בהר, כדי לאפשר לילדיו להשתמש בארמון העליון.

המשך החפירות במתחם הקבר חשפו ממצאים נוספים, הבולטים שבהם הם שני סרקופגים נוספים. נצר מציע כי האחד הוא של מלתקי, אשתו השישית של הורדוס, ואימו של ארכלאוס. השני, מציע נצר, הוא של גלפירה אשתו של ארכלאוס. יוסף בן מתתיהו מצידו אינו מוסר היכן נקברו מלתקי וגלפירה. הוא גם אינו מתעד שבהרודיון נקברו דמויות נוספות פרט למלך הורדוס עצמו.

ב2012 שוחזר קבר הורדוס.

[עריכה] לאחר מותו

ארץ ישראל לאחר מותו של הורדוס

כל הערכה היסטורית אובייקטיבית בנוגע להורדוס חייבת לקחת בחשבון כי בתקופת שלטונו היה השלטון הרומי עקיף, בניגוד לשלטונם הישיר (והעריץ) של הנציבים הרומים שבאו אחריו. ככל שהיה שלטונו דיקטטורי ואכזר, וככל שהכביד את ידו על העם, הרי שהיה בסופו של דבר חלק מאותו העם, ולא גורם חיצוני לחלוטין. תחת שלטונו נוצרו מפעלי בניה מרהיבים, ושטחה של הממלכה גדל, שכן אדוניו הרומאים העניקו לו אדמות נוספות בבשן ובחורן. היהודים הורשו בתקופתו לשמור על מצוות דתם, ובית המקדש שופץ והפך מבניין צנוע שהוקם בימי זרובבל להיכל שנחשב לאחד המפוארים בעולם העתיק.

בנו שירש אותו, ארכלאוס, לא הצליח לשמור על איזונים עדינים אלו, ואיבד את כיסאו - אם בשל מאבקים פנימיים, ואם משום שלא הצליח למצוא חן בעיני הרומאים כשם שהשכיל לעשות אביו. לאחריהם בא שלטון הנציבים, אשר היה הגורם העיקרי למרד החורבן ולחורבן שהביא עמו.

[עריכה] דימויו של הורדוס

[עריכה] ביהדות

מעמדו של הורדוס היה בעייתי בעיני נתיניו היהודים, הוא לא ענה להגדרה של המלך האידאלי ביהדות שאמור להיות נבחר האל וצאצא לבית דוד ובניגוד לחשמונאים שביססו את מלוכתם על סמכותם הדתית ככוהנים גדולים, הורדוס היה נעדר כל סמכות כזאת. כמו כן האריסטוקרטיה היהודית ראתה בעין רעה את עלייתו של בן למשפחת גרים לגדולה ואף עובדת מלוכתו של בן גרים היא בעייתית בהלכה היהודית.^[13]

לפיכך הורדוס עשה כל מאמץ לזכות באהדתם, הוא הפך את ירושלים לעיר מפוארת מאוד, בנה מחדש את בית המקדש והקפיד על הכשרות והקדושה שלו. הוא הגן על האוכלוסייה מאיומים חיצוניים ותרם לפיתוח הכלכלה.

היסטוריון החצר של הורדוס, ניקולאוס איש דמשק הפיץ שמועה (שמופיעה גם בספרי יוסף בן מתתיהו) כי מוצאו של הורדוס הוא ממשפחה יהודית עתיקה מעולי בבל. שמועה זו לא התקבלה בארץ ישראל כאמינה, אך היא התקבלה בקהילות יהודיות מחוץ לארץ ישראל. הורדוס השתדל לשמור על קשרים טובים עם קהילות יהודיות בגולה. הורדוס לא הטיל כל מגבלות על קיום מצוות הדת היהודית בתחומי ממלכתו.

עם זאת חשוב היה לו לשמור על יחסים טובים עם השלטון הרומאי, גם כדי להבטיח את שלטונו, וגם מתוך הערצה אמיתית לתרבות הרומית. הוא בנה מקדשים רומים ומתקני ספורט ותלה נשר מעל כניסת בית המקדש מה שגרם להתנגדות עזה של היהודים. הורדוס רדף את הפרושים. כאשר, זמן קצר לפני מותו, הסירו שניים מן הפרושים את הנשר שהציב מעל שער בית המקדש, הורה להמיתם.

הורדוס זכה לכינוי "העבד האדומי" מצד מתנגדיו, שהרבו לגנות אותו על גינוני הפאר שלו, על המיסוי הגבוה שנועד לממן זאת, על אכזריותו, ובעיקר בשל היותו נוכרי לדעתם. חיסול בית חשמונאי תרם להתנגדות כלפיו.

הורדוס ידע שעליו לסלק ממשרות הכהונה את בית חשמונאי שאם לא כן סמכותו ושלטונו בסכנה. לאחר סילוקו של אריסטובולוס הוא מינה כוהן גדול משלו, ביטל את הכלל לפיו הכוהן מתמנה לכל ימי חייו, וביטל את ההעברה בירושה של משרה זו. מנקודת זמן זו הכהונה הגדולה הפכה ממשרה של מנהיגות בלתי תלויה למשרה התלויה בחסדי השליט כתוצאה מזה החלה הכהונה ביהודה לאבד את כוחה וסמכותה ולא התאוששה לעולם. נקודת שפל במעמד הכוהן הגדול הייתה מינויו של אדם בשם שמעון, שהתאמתו העיקרית לתפקיד נבעה מהיותו אביה של מרים, אחת מנשותיו של הורדוס.

לסנהדרין, המועצה הגבוהה של העם, הוכנסו גם זרים נוכרים ממקורבי הורדוס, וכך סמכויות החקיקה הדתית שלה הוטלו בספק.

עם כל זאת היו שנות מלוכתו של הורדוס שנים של שגשוג תרבותי ודתי. בתי מדרשיהם של שמאי והלל הזקן פעלו בתקופתו, והניחו את היסודות לפעולת הבאים אחריהם. נשיאותו של הלל הזקן על הסנהדרין היה שיאו של שגשוג זה. הילל הניח את הבסיס עליו נכתבו לאחר מכן המשנה והתלמוד, כאשר קבע את המידות לפיהן נדרשת התורה, וקבע את מסורת החקירה והדרישה ממנה התפתח הפלפול התלמודי המאוחר יותר. כן קבע תקנה חשובה, היא הפרוזבול, אשר איפשרה את התאמת חוקי התורה לצרכים המסחריים של ימי הורדוס, אשר לא התאימו עוד לחוקי התורה שקבעו שמיטת חובות אחת לשבע שנים. הורדוס אפשר את השגשוג הדתי, ואף ידע למנוע חיכוכים בין-דתיים עם הרומים ועם זרים אחרים. חיכוכים כאלה הפכו נפוצים לאחר מותו, עם מינוי נציבים רומים על יהודה.

[עריכה] בנצרות

טבח התמימים מאת רובנס

הורדוס מוזכר בנצרות כמלך אשר בזמנו נולד ישו. על פי הברית החדשה, הבשורה על-פי מתי, פרק ב', המגושים (כוהני דת פרסיים בעלי ידע באסטרולוגיה), חזו את לידת המשיח בבית לחם, על פי כוכב אשר ראו זוהר במזרח. כאשר הגיעו המגושים להשתחוות למשיח החדש, חש הורדוס כי שלטונו מצוי בסכנה, ודרש כי הילד יובא בפניו. הורדוס נמלא חימה על מלכי הקדם אשר לא הסגירו את ישו לידיו, ופקד על הריגת כל הילדים בבית לחם, מתוך הנחה כי הילד שעליו דיברו המגושים נמצא ביניהם. מששמעו זאת בני משפחתו של ישו, מפי מלאך שנגלה אליהם, קמו ונמלטו למצרים.

"וַיַרְא הוֹרְדוֹס כִי הֵתֵלּוּ בוֹ הַמְגוּשִים וַיִקְצֹף מְאֹד וַיִשְלַח וַיַהֲרֹג אֶת־כָל־הַיְלָדִים אֲשֶר בְבֵית־לֶחֶם וּבְכָל־גְבוּלֶיהָ לְמִבֶּן־שְנָתַיִם וּלְמָטָה לְפִי הָעֵת אֲשֶר חָקַר מִפִי הַמְגוּשִים. אָז הוּקַם הַנֶאֱמָר בְפִי יִרְמְיָהוּ הַנָבִיא לֵאמֹר׃ קוֹל בְרָמָה נִשְמָע נְהִי וּבְכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָה עַל־בָנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָחֵם עַל־בָנֶיהָ כִי אֵינֶנּוּ׃".‏^[14]

אירוע זה מכונה בנצרות "טבח התמימים". לאירוע אין כל זכר בכתבי היסטוריונים בני התקופה, כגון יוסף בן מתתיהו אשר תיעד מעשי זוועה אחרים של הורדוס, ונראה, על פי מבקרי הברית החדשה, כי הינו סיפור שהוסף לאחר מעשה שמטרתו להראות את ישו כמגשים הנבואות המקראיות. האירוע הונצח ביצירות אמנות רבות, ובהן ציור מפורסם מאת פטר פאול רובנס.

[עריכה] נישואין וצאצאים

שושלת הורדוס

הורדוס נישא לא פחות מעשר פעמים. ידוע כיום על צאצאים משמונה מנישואין אלו:

• דוריס. ילדיה:

אנטיפטרוס, הוצא להורג בשנת 4 לפנה"ס.

• מרים החשמונאית. ילדיה:

בן לא ידוע, מת בילדותו.

אלכסנדר, הוצא להורג בשנת 7 לפנה"ס.

אריסטובולוס, הוצא להורג בשנת 7 לפנה"ס, אביו של אגריפס הראשון.

שלומציון, נישאה לפצאל בן פצאל אחי הורדוס.

קיפרוס, נישאה לאנטיפטרוס בן שלומית אחותו של הורדוס.

• מרים, בת שמעון הכהן הגדול. ילדיה:

הורדוס.

• מלתקי השומרונית. ילדיה:

ארכלאוס נשיא יהודה.

הורדוס אנטיפס טטרארך הגליל והפיריאה.

אולימפיאס אשת יוסף אחיינו של הורדוס (בן אחיו יוסף ).

• קלאופטרה הירושלמית. ילדיה:

פיליפוס טטרארך הבשן.

הורדוס

• פאלאס. ילדיה:

פצאל.

• פאידרה. ילדיה:

רוקסני.

• אֶלפּיס. ילדיה:

שלומית (גם "שלום").

• בת דוד ששמה אינו ידוע. לא ילדה לו ילדים.
• אחיינית ששמה אינו ידוע. לא ילדה לו ילדים.