ישו.
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ציור קיר יווני- אורתודוקסי של ישו מהמאה ה-11
יֵשׁוּ או יֵשׁוּעַ (כמשוער 4 לפנה"ס - 29 לספירה) הוא הדמות המרכזית בדת הנוצרית. באמונה הנוצרית הוא נחשב כבנו של אלוהים, הישות השנייה בשילוש הקדוש וכמשיח שבמותו בייסורים כיפר על עוונות המין האנושי כולו.
מכתבי הקודש הנוצריים עולה שישו פעל ביהודה במחצית הראשונה של המאה הראשונה לספירה. לאחר הוצאתו להורג בצליבה התפתחה סביב דמותו ותורתו הדת הנוצרית.
ישו נחשב גם לנביא בדת האסלאם (שבה הוא מכונה עיסא) ובעל מעמד של נביא גם אצל הדתות שהתפתחו מהאסלאם - הדרוזית, האמונה הבהאית והאחמדים.
המקורות
התיעוד ההיסטורי על ישו האיש דל. ישו עצמו לא כתב חיבור כלשהו, ורוב החומר על אודותיו, מקורו מ"ספרי הבשורה" (האוונגליונים), הכלולים בברית החדשה, שנכתבו שני דורות לפחות אחרי זמן מותו המשוער, ומטרתם אינה לתעד את חייו, אלא להפיץ את האמונה הנוצרית ברחבי העולם. ספרי הבשורה מתחלקים לשלושת האוונגליונים ה"סינופטיים" (הקרויים כך משום שבגלל החפיפה הרבה ביניהם ניתן להציבם זה לצד זה) וספר הבשורה על פי יוחנן המאוחר הרבה יותר.
למרות שארבעת האוונגליונים הללו הם היחידים המוכרים על ידי הכנסייה, ישנם עוד כחמישים כתבי בשורה אפוקריפיים ("חיצוניים" או "גנוזים") שלא נכללו בברית החדשה. אחד מהם, הבשורה על פי תומס, נחשב בעיני חלק מהחוקרים למוקדם יותר, אך מאחר שבגרסת כתב היד ישנם תכנים רבים המעידים על מקורה באמצע המאה השנייה, היא אינה יכולה לשמש מקור סמכותי לחייו של ישו.
ההתייחסויות לישו במקורות היסטוריים שאינם ספרי השליחים מעטות ומהימנותן מוטלת בספק. יוסף בן מתתיהו מזכיר את ישו פעם אחת בספרו "קדמוניות היהודים", אך גם אזכור זה נכתב לפחות ארבעים שנה אחרי תאריך מותו המשוער של ישו, כהסבר לקיומם של הנוצרים ולא כעדות ישירה על חייו של ישו. כמו כן כולל האזכור מספר רבדים של תוספות ושינויי נוסח נוצריים מאוחרים. לאור כל זאת, ערכו כמקור היסטורי נמוך (ראו ערך מורחב - העדות הפלוויאנית). פליניוס הצעיר, סווטוניוס (בשנת 112) וטקיטוס בשנת 115 מזכירים את ישו, אך גם כאן בהקשר של הסבר פעילות הנוצרים וככל הנראה אינם מסתמכים על מקור עצמאי כלשהו.
בספרות היהודית המוקדמת (המקורות התנאיים) אין בנמצא כל אזכור לישו ולנוצרים הקדומים. לעומת זאת במקורות התלמודיים והמדרשיים, מתקופת האמוראים, נזכרים ישו ותלמידיו מספר פעמים. הדברים נראים כהתייחסות לטענות או לכתבים נוצריים מאוחרים, ולא כתגובה לדברים שאמר ישו או לאירועים שנטל בהם חלק.
על פי האמונה הנוצרית, ישו הגיע לעולם כבנו של אלוהים, על מנת להושיע את בני האדם מחטאיהם. ישו נחשב בעיני הנוצרים, בפרט הפרוטסטנטים, כמי שמטשטש את הפער בין האל לאדם, וכמי שמאפשר לכל אדם להכיר את אלוהים באופן אישי. הנוצרים הקתולים רואים בכנסייה מתווכת הכרחית בין קהל המאמינים לבין ישו. התאולוגיה הנוצרית רואה בכמה טקסטים תנ"כיים נבואות על בואו של ישו (למשל ישעיה נ"ג, ירמיה ל"א, תהילים א'-ב' ועוד). גם ספר יונה נחשב בתאולוגיה הנוצרית כמעין בשורה על בואו של ישו, והימים שיונה בילה במעי הדג מושווים לשלושת הימים שבין צליבתו של ישו לקימתו לתחייה, על-פי המסופר באוונגליונים. יש הסבורים שחלק מסיפורי הברית החדשה נוספו לה בדיעבד כדי ליצור קשר בין הנבואות לישו.
תולדות חייו של ישו
תאריך הלידה
תאריך הלידה: השוואה בין הברית החדשה לבין מקורות היסטוריים מעלה כי ישו נולד בשנת 4 לפנה"ס לכל המאוחר, וייתכן שנולד עד ארבע שנים קודם לכן. בבשורה על-פי מתי (מתאוס) נכתב כי ישו נולד בשלהי ימיו של הורדוס מלך יהודה, ועל-פי יוסף בן מתתיהו, הורדוס מת בשנת 4 לפנה"ס. הספירה המקובלת, המונה שנים ללידתו של ישו, נקבעה בידי דיוניסיוס אקסיגוס, בשנת 525 לספירה, והיא מתבססת על האוונגליון של לוקס שממנו אפשר להסיק שישו נולד ארבע שנים מאוחר יותר. אולם דווקא המסורת הזאת פחות מקובלת הן בקרב החוקרים והן במסורת הנוצרית. ייתכן שבחישוביו של דיוניסיוס היו מעורבים גם שיקולים פוליטיים או אישיים, ואולי שיקולי נוחות (למשל, על-פי חישוביו שנה מעוברת היא זו שמספרה מתחלק ב-4). גם המועד המקובל לחגיגת לידתו של ישו, ה-25 בדצמבר (חג המולד), אינו מקובל על החוקרים, ולמעשה תאריך לידתו המדויק של ישו אינו ידוע. מניתוח של הכתוב באוונגליונים, מסיקים חלק מהחוקרים כי תאריך הלידה של ישו היה בחודש אפריל, ובכל מקרה לא בעונת החורף.
תולדות חייו של ישו באמונה הנוצרית
הבשורה למרים: האוונגליון של מתי (מתאוס) מספר: "כך הייתה הולדת ישוע המשיח: מרים אמו הייתה מאורסת ליוסף ובטרם התאחדו נמצאה הרה לרוח הקודש. יוסף בעלה, שהיה צדיק ולא רצה להציג אותה לחרפה, החליט לשלח אותה בסתר. בעוד שהיה מהרהר בזה נראה אליו מלאך ה' בחלום ואמר: 'יוסף בן דוד, אל תחשוש לקחת אליך את מרים אשתך, כי אשר הורה בה מרוח הקודש הוא'". (מתי, פרק 1 פסוקים 18-20, תרגום "החברה לכתבי קודש בישראל", ירושלים 1995). ישו באמונה הנוצרית, הוא לפיכך, בן האלוהים שנולד לאישה בתולה. משמעות הדבר היא שישו טהור מלידתו, שכן הוא ילוד האישה היחיד שלא נוצר מן החטא הקדמון.
לידת ישו: משפחתו של ישו הייתה מנצרת. באותו הזמן היה מפקד שערכו הרומים, בו נצטווה כל תושב להירשם בעיר הולדתו. יוסף היה מבית דוד לכן היה עליו להירשם בבית לחם, ויחד איתו הלכה אשתו ההרה. מקום ללון לא היה להם, וכך נולד ישו באבוס בתוך מערה בבית לחם (שם נבנתה לימים כנסיית המולד). הנוצרים מאמינים שישו הוא "משיח בן דוד" כיוון שיוסף, בעלה של מרים, היה נצר לבית דוד.
סגידת הרועים: בלילה בו נולד ישו בישר מלאך לרועי בית לחם על הולדת המשיח (לוקס ב'). ואז הופיעו המון צבא השמיים ושיבחו את אלהים. הרועים הלכו לבית לחם, שם מצאו את מרים וישו, ובשובם סיפרו את מה שראו ושמעו.
סגידת האמגושים: לאחר לידתו הגיעו שלושה אמגושים (חכמי דת פרסיים בעלי ידע במיסטיקה ובאסטרולוגיה) מהמזרח למערה שבה נולד והביאו לו מתנות כהונה - מור, לבונה וזהב לציין שאכן משיח הוא. החכמים כוונו למערה על ידי "כוכב בית לחם" שזהר בשמיים מעל מיטתו של הרך הנולד.
ישו גדל עם אמו ואחיו, שלפי חלק מהמסורות לא הסכימו עם גישתו והתנהגותו. יוסף, בעלה של מרים, מת כשהיה ישו ילד קטן. בבקרו בבית המקדש, עוד בהיותו נער, הפליא ישו את החכמים בבקיאותו ובהבנתו בכתובים. בגיל 12, לאחר מפגש עם יוחנן המטביל שהכיר בו כמשיח, החל ישו לנדוד בין הערים ולגייס מאמינים לתורתו. גרסאות אחרות טוענות שגורש מנצרת אחרי שטען בדרשותיו שהוא משיח אלוהים.
על פי הסיפור, מסכת חייו הקצרה רצופה מעשי נסים - הליכה על מי הכנרת (מתי 14, 25-26; מרקוס 6, 48-49; יוחנן 6, 19), ריפוי חולים, הפיכת מים ליין, האכלת 4,000 איש בשבע כיכרות לחם ומעט דגים (מתי 15, 32-38; מרקוס 8, 1-9; בגרסה שונה מעט: יוחנן 6, 5-13; לוקס 9, 16-17), ואחרים. מתוך קהל מאמיניו בחר ישו 12 שליחים (אפוסטולים) שתפקידם להפיץ את תורתו. אלו היו תלמידיו האהובים ביותר.
הברית החדשה - התוספת הנוצרית לתנ"ך (המכונה בפיהם "הברית הישנה") - היא סיפור חייו של ישו בידי ארבעת "האוונגליונים", כשכל אחד מן המבשרים מתאר את הנסים הללו בצורה שונה.
מותו ותחייתו
כל המקורות שבידינו מעידים כי ישו הוצא להורג בצליבה בהוראת הנציב הרומי על יהודה, פונטיוס פילטוס. עניין שנוי במחלוקת הוא מעורבות ההנהגה היהודית של אותה תקופה בהוצאתו להורג. האוונגליונים מטילים את האחריות למותו של ישו על הסנהדרין ועל המוני העם בירושלים באותם ימים, זאת בסיפור המופיע בגרסאות שונות: מתי 27, 1-25; מרקוס 15, 1-15; לוקס 23, 4-5; יוחנן 18, 28-40. סיפור זה ופיתוחיו התאולוגיים שימשו בסיס לפוגרומים ומעשי רצח של נוצרים ביהודים. רוב הכנסיות הנוצריות בימינו מתייחסות לסיפור זה בזהירות רבה, ואינן מנסות להשליך ממנו ליחסי נוצרים-יהודים בדורנו. מבחינה היסטורית קשה לאמת את פרטי סיפור צליבתו של ישו, כשם שקשה לאמת את כלל הסיפורים באוונגליונים. צליבה הייתה שיטה מקובלת להוצאה להורג באימפריה הרומית באותה תקופה, ונראה כי השלטונות הרומיים לא ייחסו לאירוע כזה משמעות מיוחדת. להנהגה היהודית ביהודה כבר לא היו סמכויות שלטוניות בתקופה האמורה (סמכויותיה בוטלו זמן-מה לאחר מותו של הורדוס המלך), והיא לא הייתה רשאית לשפוט ולהעניש. כל זאת מתאים לסיפור המובא באוונגליונים, לפיו הסנהדרין שפטה את ישו, אך מסרה את גזר הדין לביצוע בידי הנציב הרומי. בדברים אלה יש כדי להצביע על הכרותם של כותבי האוונגליונים עם הכללים והחוקים ביהודה בתקופה האמורה, ואין בהם כדי לאשש או להפריך את הסיפור. אפשר להניח, כי ההנהגה היהודית, על שני פלגיה - הצדוקים והפרושים, לא מצאה לנכון להגן על ישו מפני הוצאה להורג, כיוון שראתה בו משיח שקר ומורד המסכן את היציבות החברתית והדתית. השלטון הרומי מצדו, ראה בישו סיכון ליציבות השלטון ביהודה, ולפיכך הוציאו להורג. ייתכן שישו נתפס בעיני הנציבים הרומיים כמי שעבר על החוק lex majestatis, חוק רומי שנועד לשמור על כבוד הקיסרים. כיוון שלא ענה בשלילה על השאלה האם הוא מלך היהודים, פגע ישו לכאורה בכבוד הקיסרים שראו עצמם "אלוהיים").
על-פי המסופר באוונגליונים, ישו סעד עם תלמידיו בפעם האחרונה בירושלים בערב פסח, במה שנראה כצורה מוקדמת של טקס ליל הסדר. אירוע זה מכונה בנצרות הסעודה האחרונה, ותאריכו המשוער הוא שנת 30 לספירה (כלומר כשישו היה בגיל 34-38). לאחר מכן נלכד ישו, בעזרתו של יהודה איש קריות - אחד משנים עשר האפוסטולים ("שליחים"), שעל-פי המסורת הנוצרית בגד בישו וגילה את מקומו תמורת 30 מטבעות כסף (למעשה, נחשב יהודה ל"שליח ה-13", שכן מאוחר יותר התמלא מקומו בידי שליח אחר). ישו נצלב כעבור כמה ימים, ביום שישי, במהלך חול המועד פסח. הצליבה התקיימה על גבעת הגולגתא בירושלים, והדרך שעשה ישו עד למקום הצליבה נקראת ויה דולורוזה ("דרך הייסורים"). ישו נקבר, כמקובל בקרב היהודים, מחוץ לחומות ירושלים לפני כניסת השבת.
האוונגליונים מספרים עוד, כי כמה נשים, שבאו עם ישו מן הגליל לירושלים, ביניהן מרים המגדלית (מריה מגדלנה), פקדו את קברו של ישו ביום ראשון (הן לא הקדימו, כנראה כדי לא לחלל את השבת), וגילו כי הגולל הוסר והקבר נותר פתוח. מלאך התגלה אליהן והודיע להן כי ישו קם לתחייה. ישו התגלה לכמה משליחיו לאחר תחייתו בטרם עלה לשמים. סיפור זה הוא הבסיס לחג הפסחא הנוצרי, שחל תמיד בין יום שישי ליום ראשון המקבילים פחות או יותר לחג הפסח היהודי, ואשר מתאפיין באבל על מותו של ישו ביום שישי ושמחה על תחייתו ביום ראשון. בעדות נוצריות רבות מקובלים סממני אבל בכל יום שישי בשבוע, ואילו יום ראשון נחשב בכל העדות הנוצריות כיום קדוש וכיום מנוחה. על אתר צליבתו המשוער של ישו הוקמה לימים כנסיית הקבר הקדוש.
תורתו של ישו
על-פי הברית החדשה, ישו החשיב במיוחד מצוות בין אדם לחברו, וראה בעושר החומרי סוג של חטא, או מגבלה דתית. כך, למשל הוא קובע כי חובה על אדם לפייס את חברו לפני שהוא מקריב קורבן (מתי 5:23). ב"דרשה על ההר" הוא אומר: "אשרי הענווים (או: העניים) כי המה ירשו ארץ" (מתי 5:5, תרגום דעליטש, למעט האמור בסוגריים). הוא ממליץ לאדם עשיר הפונה אליו למכור את כל רכושו ולחלק את הכסף לעניים (מרקוס 10:21). כשהאיש העשיר מסתייג מהעצה, אומר ישו: "כמה יקשה לבעלי נכסים לבוא במלכות האלוהים" (מרקוס 10:23, תרגום דעליטש). את "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא י"ט י"ח) הוא מציין כאחת משלוש המצוות הראשיות בתורה (מרקוס 12:31). על קיום המצוות הוא אומר: "אל תדמו כי באתי להפר את התורה או את דברי הנביאים" (מתי 5:17, תרגום דעליטש), אולם הוא הסתייג מאוד מהפולחן שנהג בבית המקדש בזמנו (מרקוס 11:17), וגם מהפרשנות של הפרושים למצוות היהדות (מרקוס 2:23-28). ביטול המצוות המעשיות, והפיכת מרכז הנצרות לאמונה בלבד נעשה בתקופה מאוחרת יותר על ידי פאולוס.
אחד הביטויים המרכזיים לתורתו של ישו הוא הציטוט המיוחס לו: "המכה אותך על הלחי הימנית הטה לו גם את האחרת" (מתי 5:39), שהוא ציווי לאי-שימוש בכוח גם במקרה בו נפגע המאמין ישירות מאדם אחר. סביר שרעיון זה הוא הד לפסוק המקראי: "יתן למכהו לחי ישבע בחרפה" (איכה ג,ל).
היחס לישו באסלאם
בקוראן נזכר ישו לעתים קרובות בשם עיסא או "אל-מסיח" (גלגול של המילה "המשיח"). הוא מתואר כאחד מנביאי האמת שקדמו למוחמד, וכמי שהביא את ה"אנג'יל" (גלגול של המילה "אוונגליון"), כשם שניתנה תורה למשה (ראו למשל: סורה 3, פסוק 84).
עם זאת, הקוראן שולל לחלוטין את התפיסה כי ישו הוא בן האלוהים ואת "השילוש הקדוש", ואינו רואה בדמותו עדיפות כלשהי על-פני נביאים אחרים. (ראו למשל: סורה 3, פסוק 59).
היחס לישו ביהדות
ישו במקורות חז"ל
על פי המסופר בתלמוד היה ישו תלמידו של רבי יהושע בן פרחיה, שדחהו מעליו משום שבעת ביקור באכסניה העיר ש"עיניה (של בעלת הבית) טרוטות", הערה שגררה את תרעומת רבו. כשביקש ישו להביע חרטה היה רבי יהושע בן פרחיה עסוק בקריאת שמע וסימן לו להמתין. ישו פירש בטעות כאילו רבו מגרשו ובכעסו פנה לעבוד עבודה זרה (תלמוד בבלי, מסכת סוטה דף מז א'). מתוך הסיפורים הנוספים והמעטים על ישו בתלמוד הבבלי, יוצא שראו בו תלמיד שיצא לתרבות רעה ("תלמיד שהקדיח תבשילו ברבים").
בקרב מפרשי התלמוד הועלתה הבעיה, שיהושע בן פרחיה לא חי סמוך לזמנו של ישו, אלא שנים רבות לפניו. לפיכך הוצע הפירוש שבתלמוד מדובר בדמות אחרת שנקראה בשם זה.
למרות הדעה המקובלת כי הרומאים הרגו את ישו, מצוין בתלמוד הבבלי במסכת סנהדרין (מג, ע"א) כי ישו הוצא להורג על ידי הסנהדרין בערב פסח "על שכישף והסית והדיח את ישראל". בקטע זה מסופר גם כי לישו היו חמישה תלמידים, כאשר לדעת החוקרים היו לו הרבה יותר, דבר המטיל ספק על מהימנות הקטע. קטע זה צונזר מהתלמוד במשך שנים רבות לפי הוראת הנוצרים והוחזר רק במהדורות החדשות.
יש שטענו שלא סביר שישו נהרג בידי הסנהדרין לאור העובדה שבארץ שלט באותה תקופה השלטון הרומאי, וכפי שמוזכר בתלמוד עצמו, כבר לא הייתה בסמכותו להוציא להורג אנשים. אך סביר לפרש, שלפי דעת התלמוד הוא נשפט בידי הסנהדרין וגזר דינו בוצע בידי הרומאים.
כדי לפתור בעיות אלו ואחרות, היו מהפרשנים היהודים שניסו להסביר כי מדובר בישו אחר. לסוגיה זו ישנה גם משמעות אפולוגטית, משום שיהודים רבים חיו בעולם שבו שלטה הנצרות, שראתה ביהודים אחראים למותו של משיחם.
היחס לישו בקהילות היהודיות
בתור מייצגה של הנצרות בעיני היהודים, זכה ישו לבוז רב בקרב הקהילות היהודיות. במהלך השנים הומצאו בקהילות אשכנז ראשי תיבות לשם ישו - "יימח שמו וזכרו", ולכן נכתב לעתים שמו 'יש"ו'. כן נפוצה הגרסה שהמשפט בתפילה עלינו לשבח "שהם משתחוים להבל וריק", רומז לישו, שכן "וריק" הוא בגימטריה "ישו".
גרסה יהודית סאטירית למחצה לחייו של ישו מצויה בספר שהתגלגל בחשאי בין היהודים בימי הביניים, אך גם הנוצרים הניחו עליו את ידיהם, ונקרא ספר תולדות ישו.
השם "ישו"
השם "ישו" הוא המקובל ביותר בקרב דוברי עברית, אם כי בתרגומי "הברית החדשה" לעברית, וכן בקרב קהילות נוצריות דוברות עברית, מקובל השם "יֵשׁוּעַ". נראה ש"ישוע" הוא השם המקורי, וכי מדובר בגרסה של השם "יהושֻעַ" (כפי שיש "יורם" כנגד "יהורם", "יונתן" כנגד "יהונתן", וכדומה).
השם ישו היה מצוי בקרב יהודים בתקופת המשנה והתלמוד. בתלמוד הירושלמי נזכר חכם יהודי בשם "רבי יֵשוּ דרומייא" (רבי ישו מהדרום), וחכם יהודי אחר בשם "רבי יושו בריה דרבי תנחום" (רבי יושו בנו של רבי תנחום). השמות הללו נמצאים בקטעי גניזה של התלמוד הירושלמי, אולם עם הזמן "תוקנו" לשם יהושע, כדי לנתק את הזיקה בין החכמים היהודיים לבין ישו הנוצרי, ולא נשתמרו בדפוסים.[1] עדות קטעי הגניזה מוכיחה כי הגיית השם ישו היא מסורת עתיקה ומהימנה, וכי אין שחר לטענה כאילו השם ישו נוצר על ידי יהודים כראשי תיבות "ימח שמו וזכרו".
היעלמות ה-ע בשם "ישו" תיתכן משתי סיבות:
- היעלמות העיצורים הגרוניים בניבים מסוימים של לשון חז"ל, בעיקר אלה שדוברו בגליל. עדות מפורשת לכך מצויה בתלמוד הירושלמי, שם היא מיוחסת לעברית שבפי תושבי חיפה, בית שאן וטבעון: "אין מעבירין לפני התיבה לא חיפנין ולא בישנין ולא טיבעונין מפני שהן עושין היהין חיתין ועיינין אאין" (מסכת ברכות, פרק ב, דף טז, ב).
- השפעה של שפות זרות שלא כללו עיצורים גרוניים. ייתכן שהצורה "ישו" היא חיקוי להגיית השם בפי נוצרים שלא היו דוברי שפות שמיות.
בברית החדשה עצמה נדרש השם "ישוע" כך: "כי הוא יושיע את-עמו מחטאתיהם" (מתי 1:21). יש בכך עדות כי מחבר האוונגליון של מתי דיבר עברית, ואולי אף כתב את האוונגליון מלכתחילה בעברית.
יש הדורשים את השם "ישו" כראשי תיבות של הביטוי "יימח שמו וזכרו", ולכן נוצרים דוברי עברית מסתייגים מהשימוש בצורה הזו ומעדיפים את הצורה המשוחזרת "ישוע". עם זאת, יהודים דתיים מקפידים שלא להשתמש בשם ישוע [1] אלא בשם ישו, או "אותו האיש", בגלל האיסור ההלכתי של הרמב"ם לומר שם של עבודה זרה (הלכות עבודה זרה, פרק ה', י"ד), כפי שמוגדר ישו ביהדות.
הערות שוליים
-
^ ראו שאול ליברמן,
הירושלמי כפשוטו, ירושלים תרצ"ה, עמ' 71.
לקריאה נוספת
-
חיים ה. כהן,
משפטו ומותו של ישו הנוצרי, הוצאת דביר, תל אביב, 1968.
-
ראו גם
קישורים חיצוניים
 |
דף זה מוגן ויכולים לערוך אותו רק ויקיפדים בעלי ותק של ארבעה ימים לפחות.
לפרטים וסיבות עיינו בדף הגרסאות הקודמות ובדף השיחה.
אם אתם סבורים שיש לשנות את תוכן הערך, אנא ציינו זאת בדף השיחה. |