מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ערך זה עוסק בנביא מוחמד מייסד האסלאם. אם התכוונתם לפירושים אחרים, ראו מוחמד (פירושונים).
מֻחַמַּד (ערבית: مُحَمَّد, להאזנה (מידע · עזרה); פרסית ואורדו: محمد; טורקית: Mehmet; אינדונזית ומלאית: Muhammad) (570 בערך – 8 ביוני 632) הוא מייסד האסלאם. באסלאם האורתודוקסי (הסוני והשיעי) הוא נחשב לאחרון ולחשוב ביותר מבין הנביאים. פירוש השם בערבית הוא "מהולל" או "מפואר". מכונה בפי המוסלמים גם "מאוולאנא" (ערבית: مَوْلَانَا, תעתיק מדויק: מולאנא) אך השם הנפוץ יותר הוא "רסוּל אללה" (ערבית: رَسُول الله, "שליח האל") או פשוט "אַ(ל)נַּבִּי" (ערבית: اَلنَّبِيّ, "הנביא").
[עריכה] המקורות על חייו של מוחמד ואמינותם
המסורת המוסלמית היא המקור לכל העדויות על חייו של מוחמד. אורח חייו של מוחמד נחשב באסלאם כדגם לאורח החיים הראוי למוסלמי מאמין, ועל כן עשו חכמי ההלכה המוסלמיים מאמץ רב לקבץ מסורות על אורח חייו של מוחמד ולבדוק את אמינותן. המסורות האלה הן ענף מיוחד במסגרת ספרות החדית', והן מכונות א-(ל)סירה א-(ל)נַבַּוויה (السِّيرة النَّبَويّة) - קורות הנביא. במסגרת חקר ההיסטוריה של האסלאם, ערכן של העדויות האלה שנוי במחלוקת. חכמי ההלכה המוסלמיים בדקו את אמינות המסורות על-פי שלשלת המוסרים שלהן (אסנאד إِسْنَاد). על-פי ההנחה שמסורת על חייו של הנביא עברה מדור לדור, כל מוסר בשלשלת צריך להיות צעיר מן המוסר שבא לפניו, וכן צריכה להתקיים אפשרות שהשניים נפגשו.
היסטוריונים של האסלאם פיתחו שיטה משלהם לבדיקת אמינות המסורות שמתבססת על עקרונות פילולוגיים, על השוואות למקורות מחוץ למסורת המוסלמית, ועל ההנחה שחלק משלשלות המוסרים "תוקנו" או נכתבו באופן מלאכותי כדי לתת גושפנקה למסורות נפוצה או כדי לקדם חידושים הלכתיים. לפיכך, מסורת שנחשבת אמינה בהלכה המוסלמית עשויה להיחשב בלתי-אמינה בקרב ההיסטוריונים של האסלאם, ולהפך. כיוון שאין כמעט מקורות היסטוריים חיצוניים שאפשר להשוות את א-סירה א-נבוויה אליהן, ולאור העובדה שהמסורות הועלו על הכתב כמה דורות לאחר מותו של מוחמד, יש חוקרים הטוענים שאי אפשר בכלל לקבוע את מידת אמינותן ולפיכך אין טעם להשתמש בהן במחקר ההיסטורי.
[עריכה] תולדות חייו של מוחמד בהתבסס על המסורת המוסלמית
[עריכה] נעוריו ותחילת דרכו
מוחמד נולד בעיר מכה שבמחוז חיג'אז בחצי האי ערב (כיום במערב ערב הסעודית). שנת לידתו אינה ידועה בוודאות. המסורת המוסלמית מציינת שהייתה זו "שנת הפיל" (عام الفيل), כלומר, השנה שבה התנהל קרב בין שליטי אתיופיה לבין תושבי חיג'אז, באמצעות פילים. מקובל שזו הייתה שנת 570 לספירה, אולם נתון זה אינו ודאי.
החדית' מספר כי אביו של מוחמד היה עבדאללה בן עבד אל-מטלב (عَبْدالله) ממשפחת האשם (آلهاشم) משבט קֻרַיש (بَنو قُرَيْش). לפי חלק מהמסורות, שם אמו היה אמינה (آمنة), ואף היא הייתה משבט קורייש. משפחתו הייתה מבוססת, וזאת ניתן להניח על-פי סורה 111, בה מקלל מוחמד את דודו אבו להב, מראשי מתנגדיו, ואומר כי "לא יועיל לו כל רכושו ורווחיו".
אביו מת עוד בטרם נולד מוחמד, ואמו מתה כשהיה ילד קטן, יש המוצאים לכך הד בקוראן בסורה 93. לפיכך גדל מוחמד בבית סבו עבד אל-מוטליב (عبد المُطلب) ולאחר מכן בבית דודו, אבו טאלב (أبو طالب). בשנות ה-20 לחייו, נישא מוחמד לח'דיג'ה (خَديجة), אלמנה עשירה כבת 40, שעסקה במסחר (העיר מכה הייתה מרכז סחר בינלאומי חשוב באותה תקופה). מוחמד לא נשא אישה אחרת כל עוד ח'דיג'ה הייתה בחיים והיא הייתה הראשונה שהאמינה בשליחותו. מח'דיג'ה נולדה למוחמד בתו פאטמה, שאותה השיא מאוחר יותר לבן-דודו, עלי בן אבי טאלב.
בתקופתו של מוחמד הייתה העיר מכה מרכז מסחרי בינלאומי חשוב, ושימשה גם מוקד פולחן לשבטים בחצי האי ערב. במרכז העיר עומדת הכעבה - מבנה דמוי קובייה, ששימש אז כמרכז פולחן פגאני, ואילו היום היא מוקד עלייה לרגל למוסלמים. על-פי המסורת המוסלמית, מוחמד טיהר את הכעבה מן הפסלים האליליים ואפשר את הפולחן המוסלמי המונותאיסטי בה. יש להניח שעברו בעיר אנשים מכל רחבי חצי האי ערב, ואף ממקומות מרוחקים יותר בסהר הפורה ובקרן אפריקה. רוב תושבי העיר בימי מוחמד היו פגאנים, והשתייכו לשבט קריש, אולם היו בה גם נוצרים ויהודים, וייתכן שגם זורואסטרים ובני דתות אחרות. כמו כן, סביר להניח כי מוחמד יצא למסעות סחר עם שיירותיה של אשתו ח'דיג'ה, וכי עבר במקומות שונים בחצי האי ערב, ואולי גם באזור הסהר הפורה.
שושלת היחסים של הנביא מוחמד
המסורת המוסלמית מספרת, כי כאשר מוחמד היה בן 40 (שנת 610 לספירה על-פי המשוער), ובעודו מתבודד במערה מחוץ לעיר מכה, נגלה בלילה (לילה המכונה "ליל הגורל" - "לילת אל-קדר") אל מוחמד המלאך ג'יבריל (מלאך זה מזוהה בדרך כלל עם המלאך גבריאל במסורות היהודית והנוצרית). קובץ החדית' הידוע "צחיח אל-בוח'ארי" (صحيح البخاري) מספר כך:
|
"... אז בא אליו המלאך גבריאל ואמר: קרא! אמר (מוחמד): אינני קורא (בגרסה אחרת: מה אקרא?). אז הוא תפס אותי ולחץ אותי עד שתש כוחי, אז שילח אותי ואמר: קרא! אמרתי: אינני קורא. אז הוא אמר: קרא בשם ריבונך אשר ברא, ברא את האדם מטיפת דם מעוּבּה, קרא, הן ריבונך הוא רב חסד, אשר לימד בקולמוס, לימד את האדם את אשר לא ידע". |
|
|
הפסוקים האחרונים (מהמילים: "קרא בשם ריבונך" ואילך) מופיעים בקוראן כ"סורת אל-עַלַק" (סורת הדם המעובה (או 'סורת הדם הקרוּש') מס' 96), ומובאים כאן בתרגומו של אורי רובין,[1]. הסורה הזו נחשבת לראשונה מבחינה כרונולוגית במסורת המוסלמית. לסיפור ההתגלות יש גרסאות רבות במסורת המוסלמית שנבדלות זו מזו בפרטים אחדים. אחד הפרטים השנויים ביותר במחלוקת היא תשובתו של מוחמד למלאך, שאותה אפשר להבין כשאלה: "מה אקרא?" או כהצהרה "אינני יודע לקרוא". מוסלמים שמקבלים את הפרשנות האחרונה, טוענים שהיכולת של מוחמד לקרוא את הפסוקים שהוריד המלאך היא חלק מנס ההתגלות, והוכחה לאמיתותה.
ח'דיג'ה הייתה הראשונה ששמעה את סיפור ההתגלות מפי מוחמד, והאמינה לו מיד. בכך היא הפכה לראשונה מבין מאמיניו. מוחמד החל לנאום בפני תושבי מכה, מה ששמע לדבריו מפי המלאך ג'יבריל, שהתגלה אליו מדי פעם. בהדרגה נאספה סביבו עדת מאמינים. במהלך הזמן המשיך המלאך גבריאל להעביר למוחמד דברי אלוהים (פסוקי קוראן) אשר נשמרו בעל-פה על ידי מאמיניו, ורק בימי הח'ליף עת'מאן בן עפאן הועלו על הכתב.
באחת הפעמים סיפר מוחמד (על-פי "צחיח אל-בוח'ארי"; גם לסיפור זה מספר גרסאות) כי המלאך ג'יבריל פקד אותו בלילה, ולאחר שערך לו טקס טהרה, הרכיב אותו על בהמה פלאית ומהירה מאוד ששמה אל-בוראק. עוד באותו לילה הגיעו אל מקום שמכונה מסגד אל-אקצא (שזוהה מאוחר יותר עם הר הבית בירושלים, ומכאן שמו של המסגד על הר הבית). משם הוביל אותו המלאך ג'יבריל אל שבעת הרקיעים, שם פגש את אברהם אבינו, משה רבנו ודמויות אחרות. ברקיע השביעי פגש את אלוהים וקיבל ממנו את המצווה להתפלל חמש פעמים בכל יום. עוד באותו הלילה חזר מוחמד למכה, וגילה שמיטתו עוד חמה. סיפור זה מכונה לילת אל-אסראא ואל-מעראג', והוא נרמז בקוראן בסורת אל-אסראא (סורה 17).
מוחמד מטיף, ציורו של גריגורי גאגין ב-
1840
הסוחרים במכה, שעיקר פרנסתם הייתה על הכנסות עולי הרגל הפגאנים אל הכעבה, החלו להתייחס אל מוחמד בעוינות. במיוחד הצליח להעלות את חמתם, כאשר היה קונה עבדים בכספו ומשחררם על מנת להכניסם בברית האמונה החדשה. אנשי שבטו, שבט קריש, החלו לרדוף אותו ואת מאמיניו. שינוי לטובה חל כאשר אחד מיריביו הקשים, עומר בן אל-ח'טאב, הצטרף למאמיני הדת החדשה. עומר היה אדם חזק ובעל השפעה חברתית רבה, והצטרפותו לאסלאם הסבה למאמינים ביטחון רב. לימים היה לח'ליף השני. הסכסוך עם הסוחרים בכעבה הלך והחמיר. ב-619 מתו דודו אבו טאלב ואשתו ח'דיג'ה. מוחמד נסע לטאיף ב-620, אך אנשי העיר הרחיקו אותו ורגמוהו באבנים. הוא חזר למכה, נשא לאישה אלמנה בשם סָודא ואורס לעאישה, בתו של אבו בכּר, לימים הח'ליף הראשון. עאישה עתידה למלא תפקיד מפתח בהתגבשות האסלאם לאחר מות מוחמד. זמן-מה לאחר מות אבו טאלב וח'דיג'ה הסיר שבט קריש את חסותו ממוחמד, והוא נאלץ כעבור זמן-מה להימלט ממכה.
למוחמד היו תומכים בעיר ית'רב (يثرب), שנקראה לימים אל-מדינה. עיר זו נמצאת כ-400 ק"מ צפונית למכה. מוחמד היגר לעיר זו עם קומץ תומכיו במכה, שהיו לפי המסורת המוסלמית כ-70 איש, בשנת 622 לספירה, היא השנה הראשונה למניין השנים המוסלמי. האירוע הזה מכונה באסלאם אל-הג'רה, כאשר במסורת המוסלמית המהגרים זכו לכינוי "המוג'הירון" (המהגרים), אשר ברבות הימים הפך לתואר של כבוד, המעיד על נאמנות בעליו לדת האסלאם ולאומה האיסלאמית.
בעיר ית'רב, אל-מדינה, ישבו, בין היתר, גם שבטים יהודיים. הרבה לפני 622 הגיעו אל מכה שני שבטים ערביים , אוס , ח'זרג' ושלושה שבטים יהודיים , בנו נצ'יר , בנו קריט'ה , בנו קינוקע. היהודים קדמו לערבים שם , וקבלום ביניהם. בני אוס ובני ח'זרג' נהלו מלחמה שראשיתה בסכסוך קרקעות. היהודים תמכו בבני אוס. כשהגיע מחמד אל ית'רב נקרתה בדרכו הזדמנות פז. הוא יכול היה להיות בורר בסכסוך כיון שבא מן החוץ ולא היה לו חלק בסכסוך. הערבים בקשו להם בורר. בשומעם על מוחמד, התרשמו ממנו הזמינו אותו לגור בעירם. אלה היו "אלאנצאר" (الأنصار), תומכי מוחמד באל-מדינה. מחמד התנה את הבוררות בכך ששני הצדדים יקבלו את מנהיגותו.
עוד מספרות מסורות מוסלמיות, כי מוחמד נכנס למדינה ובמקום שעצר גמלו, הקים מסגד (המסגד הראשון בתולדות האסלאם) ושני בתים לשתי נשיו. מוחמד כרע והתפלל במסגד, צעק: "אללה אכבר" (אלוהים הוא הגדול), והכול ענו אחריו. אחר כך השתטח שלוש פעמים והביע בכך כניעה ונאמנות לאלוהים, על כן נקראת דתו אסלאם, דהיינו, התמסרות לאל. את צורת התפילה של מוחמד שומרים המוסלמים עד היום. לאחר התפילה היה מוחמד נושא דרשה שכללה פסוקים שהוריד אליו המלאך ג'יבריל (גבריאל) ואשר נכללו מאוחר יותר בקוראן.
[עריכה] מלחמותיו
השבטים בחצי האי ערב בימי מוחמד
התרחבות הח'ליפות בתקופת מוחמד והראשידון
לאחר מעברו למדינה, כתב מוחמד את "עהד אל-אֻמה" (חוזה האומה), בו הכריז על ישוב הסכסוך הישן בין השבטים הערביים, והכריז על כל המאמינים המוסלמים כעל אחים אשר המלחמה ביניהם אסורה. עובדי האלילים נחשבו לכאלה שיש להילחם בהם, אולם בהדרגה התאסלמו תושבי חצי האי ערב. מוחמד לא ראה ביהודים עובדי אלילים, אולם משהתגלעו סכסוכים בינו לבין השבטים היהודים באזור, נלחם בהם והוציא להורג את הגברים שביניהם. הנשים והילדים אולצו להתאסלם. הילדים והנשים היהודים שהתאסלמו תרמו לאסלאם מסורות שמקורן יהודי, ואשר מכונות בערבית "איסראיליאת" (إسرائيليّات).
משנוצרה הישות המדינית המלוכדת החל מוחמד בפשיטות על שיירות המסחר הבאות אל העיר מכה. כשסבלה העיר ית'רב (אל-מדינה) מרעב, פקד מוחמד לתקוף שיירות המובילות מזון כדי להשיג מזון לעיר. ב-623 יצא מוחמד יחד עם 300 אנשים לתקוף שיירה סורית שנסעה למכה, ושהובילה כ-50,000 דינר זהב. ראש השיירה, אבו סופיאן (אביו של הח'ליף החמישי לימים, מעאויה אבו סופיאן), שמע על כך והזעיק תגבורת ממכה. בני קריש שלחו 950 איש, אך מוחמד הצליח להביס אותם במקום שנקרא בדר (بدر). קרב בדר נחשב עד היום במסורת המוסלמית סמל ומופת לגבורה. אבו סופיאן, ממנהיגי מכה, נשבע לנקום במוחמד. ב-625 יצא אבו סופיאן עם 3000 לוחמים על מדינה. מוחמד הגיע עם 1000 איש וצבאו ניגף בקרב שהתחולל באוח'וד והוא עצמו נפצע בקרב. המסורת המוסלמית מייחסת לקרב זה את הפסוק בקוראן: "אל תחשיבו את המתים למען אללה כמתים, אלא הם חיים אצל ריבונם ומקבלים את שכרם" (סורה 3, סורת אל עמראן, פסוק 169). מוסלמים נוהגים לצטט פסוק זה בעת קבורת חללי מלחמה.
בשנת 626 יצא שוב אבו סופיאן לעבר ית'רב (אל-מדינה), הפעם עם 10,000 לוחמים ובעזרת אנשי השבט היהודי שבט קוריט'ה (قُريظة). מוחמד ביצר את ית'רב ולאחר מצור שנמשך 20 יום, התייאשו בני קריש ושבו למכה. אז יצא מוחמד עם 3000 לוחמים להילחם ביהודי שבט קוריט'ה. לאחר שהובסו, הורה מוחמד להרוג 600 גברים מבני השבט ולאסלם את הנשים והילדים.
ב-628 הושג הסכם בין מוחמד לאנשי שבט קריש שעצר את המלחמה ביניהם לזמן-מה. הסכם זה, המכונה "הסכם חדיביה (حديبية) נחשב באסלאם כהסכם משפיל, שכן אנשי שבט קוריש לא הסכימו שמוחמד יחתום עליו בתואר "רסול אללה" (שליח האל), אלא כמחמד בן עבדאללה בלבד. במקביל נוצר סכסוך בין מוחמד לאנשי ח'יבר (خيبر כ-150 ק"מ צפונית לאל-מדינה) היהודים, שהיו חקלאים. בקרב שהתחולל ביניהם, הידוע בשם קרב חייבר, הרג מוחמד 100 איש. יתר היהודים נכנעו והגיעו להסכם על-פיו ימסרו למוחמד ואנשיו מחצית מיבוליהם. הסכם זה שימש מאוחר יותר באימפריה המוסלמית כדגם להסדר על-פיו יהודים ונוצרים יכולים לחיות בין מוסלמים ובלבד שיכירו בעליונות המוסלמים וישלמו מס מיוחד. יש מסורות המספרות כי מוחמד לקח לו את ספייה (صفية), אישה יהודייה שהייתה, לפי חלק מהמסורות המוסלמיות, בתו של מנהיג יהודי ח'יבר.
[עריכה] כיבוש מכה
ב-629 חזר מוחמד למכה עם 2,000 מאנשיו. המסורת המוסלמית מספרת כי הוא הקיף את הכעבה 7 פעמים, נגע במקלו ב"אבן השחורה" ואמר את השהאדה: "אין אלוה מבלעדי אללה" (لا إله إلا الله). ההתנהגות המסודרת של אנשי מוחמד הרשימה חלק מבני קריש והם החליטו למנותו למצביא עליהם. החלטה זאת הקלה על מוחמד להשתלט על מכה מאוחר יותר. הוא חזר לאל-מדינה, וב-630 יצא עם 500 לוחמים למכה, בטענה שאחד השבטים הפר את הסכם ח'דיביה. אבו סופיאן הבין שאין טעם להתנגדות ופתח את שערי מכה.
לאחר כיבוש מכה, בשנים 632-630, הפנה מוחמד את מרצו לחיזוק השפעתו בקרב האומה המוסלמית החדשה, ולהפצת הדת החדשה ברחבי חצי האי הערבי. במהלך שנת 630, הידועה במסורת המוסלמית כ"שנת המשלחות" ("עאם אלופוד"), שיגר מוחמד מספר משלחות לרחבי חצי האי, אשר הובילו להתאסלמות שבטים נוספים ולתשלום מס הצדקה, בתמורה להגנה ולהצטרפות ל"אומה" החדשה. בתקופה זו, חרף החשש של רבים מתומכיו, בחר מוחמד שלא לחזור ולהתגורר במכה, עיר הולדתו, ולנטוש את קשריו עם תומכיו מאל-מדינה, אלא המשיך להתגורר באל-מדינה, ולנהל את ענייני האומה משם.
ב- 8 ביוני 632, בגיל 63 (אם מקבלים את ההנחה לגבי שנת לידתו) חלה מוחמד ונפטר בביתה של אשתו, עאישה, בתו של הח'ליף לעתיד אבו בכר. השיעים מאמינים כי הוא הספיק למנות את בן-דודו עלי ליורשו, אולם הסונים מאמינים שהוא מת בלא מינוי יורש. מוחמד נקבר בעיר ית'רב, שנקראה לפיכך מדינת א-נבי (בערבית: עירו של הנביא), או בקיצור אל-מדינה. לאחר מותו, נקבע אבו בכר כמחליפו, אולם רק בכל הנוגע לענייני ניהול המדינה והצבא. מבחינה דתית, מחשיבים המוסלמים את מוחמד כ"חותם הנביאים", וכאחרון שעמד בקשר בלתי אמצעי עם אללה.
[עריכה] יחסו של מוחמד ליהודים ולנוצרים
ידוע כי בימיו של מוחמד חיו יהודים ונוצרים בחצי האי ערב, אולם קשה לאמוד את מספרם. החוקרים מסכימים כי באל-מדינה ישבו שלושה שבטים יהודיים, בח'יבר ישב שבט יהודי של חקלאים, וכן היו יהודים באזור שהוא היום תימן. ידוע על קהילה נוצרית במקום הנקרא נג'ראן.
בראשית גיבושה של הדת המוסלמית בידי מוחמד ניכרות השפעות יהודיות - הקביעה כי יש להתפלל תוך פנייה לירושלים, קביעת יום צום ביום העשירי של החודש הראשון ועוד. עם הגירתו של מוחמד לאל-מדינה, והתחזקותו הפוליטית והצבאית, התגלעו סכסוכים קשים בינו לבין השבטים היהודיים באל-מדינה ובח'יבר. סכסוכים אלה הידרדרו למלחמות ולמעשי טבח של אנשי מוחמד ביהודים.
טבח של לוחמי אויב בעקבות ניצחון בקרב לא נחשב מעשה חריג בימים ההם. נראה שמוחמד נזהר בכבודם של לוחמי שבט קריש שממנו יצא הוא עצמו, ולא טבח בהם אף שהביסם בקרב, אולם לא חש צורך לנהוג כך בלוחמי שבטים אחרים, בהם השבטים היהודים. הקרבות הידועים בין מוחמד ליהודים הם הקרב עם שבט קריט'ה היהודי וקרב ח'יבר. הקרב עם אנשי קריט'ה הסתיים בטבח של כל הגברים בני השבט, ובהמרה כפויה לדת האסלאם של הנשים והילדים. המסורת המוסלמית מספרת כי אנשי קריט'ה בגדו במוחמד בקרב "אלכאנדאק" ונלחמו בו לצידם של אנשי קריש, זה היה נגד החוזה שהיה בין הנביא מוחמד לבין קריט'ה הבוגדים. מוסלמים רבים בימי הביניים ראו באנשי קריט'ה גיבורים על שום דבקותם באמונתם, וזאת על אף סירובם להתאסלם. על אף הקטל הרב בח'יבר בעת הקרב, לא התרחש טבח ממש, כיוון שיהודי המקום הסכימו להיכנע, ולהעביר לאנשי מוחמד מחצית מיבוליהם. בימי הביניים נחשב קרב ח'יבר והסכם הכניעה שבעקבותיו כדוגמה ליחס הרצוי בין השלטון המוסלמי לבין הנתינים היהודים והנוצרים - סובלנות השלטון תמורת קבלת עליונות המוסלמים ותשלום מסים מיוחדים. בימינו משתמשים מוסלמים אנטישמים או אנטי-ישראלים בקרב ח'יבר כדוגמה לתבוסת היהודים בפני המוסלמים[2].
יחסיו של מוחמד עם הנוצרים בנג'ראן היו טובים בהרבה, כיוון שאנשי נג'ראן הסכימו לקבל את מרותו, על אף שלא התאסלמו. מצב זה שבו מוחמד הושפע יותר מעקרונות הדת היהודית, אך ניהל יחסים טובים יותר דווקא עם הנוצרים, משתקף בקוראן. הקוראן שולל את אמונת השילוש הקדוש הנוצרי, ומתייחס יותר באהדה לעקרונות היהדות, אך הוא מגנה את היהודים בצורה חריפה, ומציין כי הנוצרים עדיפים עליהם.