ערך זה עוסק בדמות המקראית. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו משה (פירושונים).
בת פרעה מוצאת את משה, ג'ובני בטיסטה טייפולו
משה, המכונה בפי יהודים משה רבנו, היה על־פי המסופר בתנ"ך גדול הנביאים שקמו לישראל, גואלם של ישראל ממצרים, ומנהיגם ושופטם בעת לכתם במדבר לארץ ישראל. מוסר התורה במעמד הר סיני, וממכונניה העיקריים של הדת היהודית.
בעקבות כך מכונה לעתים היהדות "דת משה" (בעיקר על ידי הזרמים הרפורמים והקונסרבטיבים. שימוש מוכר בביטוי הוא בהגדרה אשר בה דגלו ראשוני הרפורמים בגרמניה, לפיה הם נקראו "גרמנים בני דת משה").
האמונה בנבואתו של משה היא העיקר השביעי בשלושה עשר העיקרים של הרמב"ם. לפי המסורת נולד ונפטר ביום ז' באדר.
משה נחשב כנביא מרכזי גם באמונות מונותאיסטיות אחרות, כגון הנצרות והאסלאם. בקרב השומרונים הוא נחשב לנביא היחיד אי־פעם.
התורה, בספר שמות, מספרת שבת פרעה קראה את שמו משה לאחר שגדל, מפני שהיא משתה (הוציאה) אותו מן היאור - "וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד, וַתְּבִאֵהוּ לְבַת-פַּרְעֹה, וַיְהִי-לָהּ, לְבֵן; וַתִּקְרָא שְׁמוֹ, מֹשֶׁה, וַתֹּאמֶר, כִּי מִן-הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ" [1].
שתי בעיות מעוררת הצגה זו של הדברים: ראשית, לא סביר להניח שבת פרעה ידעה לדבר עברית מכיוון שהייתה שפת העבדים, ושנית, לפי האמור צריך היה שמו להיות "משוי" ולא "משה".
פרשנים אחרים, החל מפילון האלכסנדרוני ויוסף בן מתתיהו, ניסו למצוא לשמו של משה מקבילה במצרית עתיקה, כאשר המשותף לפירושיהם הוא התבססות על הביטוי המצרי 'מו' בהוראת 'מים', או 'מס' בהוראת 'ילד'. אחת מן הפרשנויות מצביעה על הקריאה "בן המים" או "זרע היאור" וכדומה, מה שהולם את הסברה של בת פרעה - "כי מן המים משיתיהו". פרשנות אחרת מתייחסת למנהג לקרוא לבנים בשמות האלים שתאריך הולדתם נופל באותו יום, כך יצא "רע נולד" או במצרית ra mose, ופעמים רבות הושמטה התחילית[2]. עוד השערה שהועלתה שהוראת השם המקורית הייתה "הילד" סתם, mose במצרית[2], שעל פי הנצי"ב, היה כינוי מקובל לבן המלך[3].
מאידך, החזקוני והאברבנאל פירשו ששמו של משה ניתן לו במקור בעברית על ידי אמו, שגידלה אותו מלידתו ועד שגדל והוחזר לבת פרעה. כך כתב החזקוני: "ותקרא יוכבד את שמו משה ותאמר לה בת פרעה מהו לשון משה והגידה היא לה שהוא לשון המשכה ואז אמרה בת פרעה יפה קראתו כן כי מן המים משיתיהו. משה משוי אין כתיב כאן אלא משה לומר כשם שמשיתיהו כן יהיה הוא מושה אחרים פירוש יהיה מושה ישראל ממצרים".
שמו של "משה" בעברית הולם היטב, כמובן, את תפקידו כמי שמשה את ישראל ממצרים. במחקר המודרני, יש שראו בשם זה "מדרש שם" בלבד, כלומר נתינת הסבר שלאחר מעשה לשם, המביע את תפקידו זה של משה, ולא הסבר אטימולוגי מחקרי.
לפי המסופר בתורה, משה נולד חודשים או שנים לפני שבת פרעה העניקה לו את שמו. סביר להניח, שבמהלך תקופה זו קיבל משה גם שם מהוריו, אלא ששמו העברי לא נמסר בתורה הוא ידוע רק בשם שקראה לו בת פרעה - משה. המדרש [4] מציע ששמו מבית היה טוב על פי הפסוק: "...וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא..." [5].
לפי המדרש "ויקרא רבה" למשה היו לא פחות מעשרה שמות שונים (שמקור כל אחד מהם מובא במדרש), ואלה הם: ירד, חבר, יקותיאל, אביגדור, אבי סוכו, אבי זנוח, טוביה, שמעיה בן נתנאל הסופר, הלוי (בן אביתר), משה[6].
[עריכה] תולדות חייו
את ימי ילדותו ונערותו בילה משה בבית פרעה, שליט מצרים, ואת רוב תקופת חייו במדיין אצל יתרו, בגיל מופלג חזר לגאול את עם ישראל ממצרים. למעשה גואלם של ישראל, רוב חייו לא גר בקרב עמו, וחווה בדידות וניכור הבאים לידי ביטוי בשמות שני בניו, על היותו "גר בארץ נכריה" ועל הצלתו מ"חרב פרעה" (שמות יח' 3-4). משה, שהוביל את עם ישראל במדבר בנאמנות ארבעים שנה ונתן להם את עשרת הדיברות, מת לאחר שראה את הארץ המובטחת לעמו, ואליה לא בא.
לידתו של משה מתוארת על רקע שיעבודם של בני ישראל במצרים, המגיע לשיא בגזירתו של פרעה "כל הבן היילוד היאורה תשליכוהו". בזמן הזה נולד משה לעמרם ויוכבד בני שבט לוי, ומוצפן שלושה חודשים מפחד המצרים. משראתה אמו שאין עוד אפשרות להחביאו, היא מניחה אותו בתיבת גומא, בסוף שעל שפת היאור. בתו של פרעה (לפי המדרשים זוהי בִּתיה בת פרעה, אשר מוזכרת בספר דברי הימים) רואה אותו שם, חומלת עליו, קוראת לו בשם "משה", "כי מן המים משיתיהו", ומגדלת אותו אצלה. אחותו של משה, מרים הנביאה, מציעה לבת פרעה שתמצא לה מינקת מן העבריות, הלוא היא יוכבד האם, ובעצם מחזירה אותו באופן זמני לחיק המשפחה המקורית.
משגדל משה בבית פרעה, יצא יום אחד וראה איש מצרי מכה איש עברי מאחיו. משה הרג את המצרי וטמן אותו בחול. ביום אחר רואה משה שני עברים נצים האחד עם חברו, ומתשובתם לנזיפתו, מתברר לו שעובדת הריגתו את המצרי נתגלתה. משה חושש שפרעה ישמע על כך ויבקש להמיתו, ומשה נמלט מפניו למדין. במדין המשיך משה בקו האופייני לו; בראותו לצד הבאר את בנות יתרו, כהן מדין, והן מגורשות על ידי הרועים, הוא הושיע אותן והשקה את צאנן. בעקבות זאת התקבל משה בכבוד מלכים אצל יתרו, אשר נתן לו את צפורה בתו לאישה, ולמשה נולדו שני בנים: גרשום ואלעזר. חלק מהפרשנים קישרו בינה לבין "האישה הכושית", כנראה משבטי כושן, המוזכרת בספר במדבר, פרשת בהעלותך[7].
משה הפך לרועה הצאן של יתרו במדבר, וכך לאחר שנים רבות הוא מגיע אל מחזה מופלא: שיח סנה שבוער ולא מתאכל (הסנה הבוער). אז נגלה אליו האל לראשונה ומבשר לו שהוא אשר יושיע את ישראל מצרתם. משה בקש להשתחרר מהשליחות הזאת, ואף התווכח עם האל וכן ביקש ממנו אותות ומופתים שיאמינו לו, אך בסופו של דבר הוא יוצא לתפקיד שנועד לו. כמענה לטענתו שהוא סובל מגמגום, ממנה לו האל את אחיו הבכור אהרן לדובר.
בגיל שבעים ותשע הגיע משה למצרים, והתחיל בסדרת פניותיו אל פרעה ובעשר המכות, שבסופו של דבר הובילו ליציאת מצרים. לא ידוע מה עשה בכל אותו הזמן מאז נערותו ועד גיל מופלג זה. יש מדרשים המספרים על היותו מלך כוש (חלק מן הפרשנים הקלאסיים אימצו אותם אך אחרים דחו אותם לחלוטין). יש ששיערו, על סמך רמזים בספר יחזקאל, שמשה אכן הגיע למצרים בגיל צעיר, אך בני ישראל לא שמעו אליו לעזוב את עבודת האלילים שבידם ועל כן רק כעבור דור נוסף חזר.
לאחר ששב משה למצרים, תבע משה מפרעה, בשם האלהים, לשחרר את עם ישראל. כשפרעה סירב, ניחתו עליו עשר מכות. לאחר המכה העשירית, מכת בכורות, נעתר פרעה לשחרר את עם ישראל שיוצא אל המדבר. אולם, לאחר שיצאו בני ישראל ממצרים רדפו המצרים אחריהם אל עבר ים סוף. קריעת ים סוף אירעה ובני ישראל חצו את הים ביבשה זמנית שנוצרה בשיטחו. אולם, כל חיל מצרים טבע בים. לאחר שבעה שבועות הגיע העם למעמד הר סיני ובו הוריד משה לבני ישראל את התורה. מתן התורה נחשב מאז למעשה המכונן של עם ישראל.
[עריכה] מנהיגותו
משה המשיך להנהיג את העם בכל משך ארבעים שנות הנדודים במדבר, לפני הכניסה לארץ ישראל. במשך תקופה זו, הוא התנסה פעמים רבות על ידי העם המרדן, ואף חולל נסים רבים. באחת מהפעמים, נענש משה, עם אהרן אחיו, שלא יוכל להיכנס לארץ ישראל. כשמשה הגיע להר מואב נתן זמנית לאהרון אחיו להיות המנהיג. "וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן: יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה, אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם" [8]. נסיבות העונש עמומות בתורה, אך ככל הנראה מדובר בפרשת מי המריבה: משה ואהרון אמורים היו לדבר אל הסלע ואז היה אמור הסלע לתת מים. במקום, היכה משה בסלע. לא ברור מהו בדיוק חטאו של משה, אך יש הגורסים כי היה קטן אמונה והיכה בסלע במקום לדבר איתו, ויש הטוענים כי בעיני העם הצופה אותו אקט נראה כחוסר אמון באל. ויש הטוענים כי כעסו של משה היה לא במקום והיה בו חילול השם [9], בין אם מדובר בחוסר אמון או ביחסי ציבור כושלים, נראה שבכוונה עירפלה זאת התורה.
משה נפטר בגיל מאה ועשרים שנה, על סף הכניסה לארץ. נתאפשר לו רק לצפות על ארץ ישראל מרחוק, מעל פסגת הר נבו בארץ מואב. עם מות משה הוא נקבר בגיא מול בית פעור, נעלם מקום קבורתו, והתורה מספרת ש"לא ידע איש את קבורתו עד היום הזה" [10].
על פי המסורת משה נולד ונפטר בז' באדר [11]. מכיוון שמקום קבורתו לא נודע, נקבע יום מותו כ"יום הזיכרון לחללי צה"ל וקדושי השואה אשר מקום קבורתם לא נודע".
[עריכה] תכונותיו
הרמב"ם, בעקבות חז"ל, קובע "שאין הנבואה שורה אלא על חכם, גיבור עשיר וענו", וכאב טיפוס לכך הוא מביא את דמותו של משה.
מאפיין בולט שלו הוא אומץ הלב והגבורה הנפשית. הוא מציל את העברי מיד הנוגש המצרי, ומציל את בנות יתרו מיד הרועים, ואחר כך הוא מתייצב כמעט לבדו לפני פרעה, המלך הגדול של מצרים ללא מורא [12], וגורם לו לשחרר את עם ישראל.
מאפיין בולט נוסף היא תכונת הענווה: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה, עָנָו מְאֹד- מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה" [13]. בתחילה הוא בכלל מסרב לקבל את השליחות מאת האל, אך גם כאשר הוא מנהיג בפועל, בכל פעם שמחלוקת מנהיגותית מתעורר בעם, כגון מרד קורח ועדתו, הוא נופל בתפילה לפני ה' או פורש לאוהל ולא מנסה לכפות בכוח את דעתו.
בנוסף לכך, מתואר משה דווקא ככבד-פה: "כבד פה וכבד לשון אנכי" [14] "ואני ערל שפתיים" [15], ולכן אהרן אחיו ממונה להיות דוברו - "ואהרן אחיך יהיה נביאך" [16] היו שפירשו פסוקים אלו כקשיי דיבור וגמגום [17] והיו שפירשו זאת כקשיים בתחום הרטוריקה [18] או אי דיבור רהוט של השפה המצרית [19]. בכל אופן, בהמשך חייו של משה, מתגלה משה כנואם מחונן. על פי המדרש ניתן לישב סתירה זו בשני אופנים, אם הייתה הבעיה רפואית אז משה נרפא ממנה במעמד הר סיני, יחד עם שאר ישראל. ואם הכוונה לבעיה רטורית, אז הפתרון הוא ממה שנאמר במדרש: "התורה מרפא ללשון". כשהכוונה באופן מטאפורי ללימוד התורה.
[עריכה] משה כמנהיג צבאי
במקרא מסופר כי ישראל עלו ממצרים חמושים בכלי נשק (שמות י"ג י"ח). עדויות למיומנות של ישראל בכלי נשק ניתן ללמוד מכך שלאחר חטא העגל משה מצווה להלחם בחוטאים בחרב [20] וממעשהו של פנחס שדוקר את זמרי ברומח. את הבריחה של ישראל ממצרים והסטיה מדרך המלך אל המדבר למול ים סוף אפשר לראות כמהלך טקטי, שבו ישראל הרגליים מקבלים עדיפות על מצרים הדולקים אחריהם, רכובים על שש מאות מרכבות צבאיות.
לאחר הבסת צבא מצרים העוצמתי בדרך ניסית, עם ישראל בונה את כוחו הצבאי והמנטלי לקראת מלחמות ארץ כנען. משה לא לוקח את ישראל במסלול קצר לארץ כנען "דרך ארץ פלשתים", בשל החשש שבני ישראל בעלי המנטליות העבדותית, שעדיין לא מאומנים ומיומנים בענייני המלחמה, יחזרו למצרים בראותם מלחמה (שמות י"ג י"ז). משה שולח מרגלים לתור את הארץ לפני הכניסה אליה (במדבר פרק י"ג), ומורה לישראל לא להלחם כאשר השעה לא משחקת להם, וכשהם נלחמים בניגוד להוראתו באמורי ובעמלקי, הם מובסים (במדבר י"ד מ'-מ"ה).
לעומת זאת, בהנהגתו של משה ישראל נלחמים ומנצחים את עמלק (שמות י"ז ח'), את סיחון מלך חשבון (דברים פרק ב'), עם המתגורר באזור שבין נחל ארנון לנחל יבוק, מקום המהווה לבני ישראל בסיס יציאה איתן לכיבוש הארץ, את יעזר וסביבותיה (במדבר כא ל"ב), את עוג מלך הבשן שמתייצב למלחמה מולם (שם פרק ג') ואת מדין, שהתערבו בעניין לא להם והחטיאו את ישראל (במדבר ל"א). יהושע בן נון, תלמיד משה, לומד ממשה את דרכי הלחימה (דברים ג' כ"א) [21], והופך להיות המצביא שכובש את ארץ כנען, ומחלק הנחלות שם.
[עריכה] מהות נבואתו של משה
כאמור האמונה בנבואת משה רבנו היא העיקר השביעי בשלושה עשר עיקרים, הרמב"ם מסביר יסוד-אמונה זה כך: "שנאמין שהוא [משה רבנו] אביהם של כל הנביאים שקדמו לפניו והבאים אחריו, כולם הם למטה ממנו במעלה והוא בחיר ה' מכל המין האנושי, אשר השיג ממנו יתעלה יותר ממה שהשיג או ישיג כל אדם שנמצא ושימצא. ושמשה עליו השלום, הגיע לשיא ההתעלות מעל האנושות עד שהשיג המעלה המלאכית" (רמב"ם, הקדמה לפרק "חלק").
בתלמוד ובמדרש מכונה נבואת משה - "נבואת האספקלריה המאירה". נבואה, שדרכה, כמו בזכוכית שקופה, אפשר להביט ולראות את האור האלוהי ללא כל עכירות שכלית או נפשית. על פי המדרש "פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה", בתיקוני זוהר מאפיין את נבואת משה כנבואה שמשית, לעומת נבואות שאר הנביאים שמאופיינים כנבואות ירחיות וכוכביות [22].
הרמב"ם ועוד חכמי ישראל נוספים, מייחדים את נבואתו של משה רבנו משאר הנביאים בתכונות מסוימות:
- משה היה הקרוב ביותר אל האל מכל נביא אחר: "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים" (דברים ל"ד)
- משה בנבואתו ראה את הדברים כהווייתם ומהותם, מפני שנבואתו הייתה שכלית: "פֶּה אֶל-פֶּה אֲדַבֶּר-בּוֹ, וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת, וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט" (שם, ח). לעומתו, יכולתם השכלית של שאר הנביאים להבין עניינים נשגבים הייתה מוגבלת, ולכן התנבאו בסמלים ובמשלים, שפרשנותם הייתה תלויה ב-"כוח המדמה" של הנביא.
- נבואת משה נעשתה במצב של ערנות גמורה, לעומת כל הנביאים שהיו במצב של עילפון אקסטטי או שינה בחלום הלילה, "בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר-בּוֹ" (שם, ו).
- נבואת משה נעשתה בעודו עומד על רגליו בשלוה ואילו שאר הנביאים היו מזדעזעים ורוטטים כפי שכתוב בדניאל, "וְהוֹדִי נֶהְפַּךְ עָלַי לְמַשְׁחִית, וְלֹא עָצַרְתִּי כֹּחַ" (דניאל, י, ח).
- לנבואת משה הייתה הגבלה שכלית בלבד, בעוד שלשאר הנביאים היו הגבלות שכליות ומידותיות.
- נבואת משה הייתה לפי רצונו: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם משֶׁה עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְּצַוֶּה ה' לָכֶם." (במדבר ט' ח'), ושאר הנבואות היו באופן אקראי לא לפי רצון הנביא, שניסה לעשות פעולות להגיע אל הנבואה, "וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן, וַתְּהִי עָלָיו יַד-ה'." (מל"ב, ג:).
- בסיום הנבואה משה נשאר ב"מקדש הפנימי" שלו ובמעמד רוחני, לעומת שאר הנביאים שחזרו לעסקיהם וענייניהם הרגילים, ולכן היה צריך לפרוש מאשתו.
- נבואת משה כללה את החזון ואת דרכי המימוש המפורטים, ואילו שאר הנבואות עסקו בחזון כללי ובאידאות.
[עריכה] שאלת קיומו של משה
כמו רוב האישים מתקופת הברונזה בעת העתיקה, אין הוכחה ארכאולוגית לקיומו של משה, שאת מקום קבורתו העלים המקרא במתכוון. יחד עם זאת, יש שהצביעו על כמה ראיות לכאורה לקיומו. אחת מהן מתבססת על היות שמו שם מצרי אופייני כאמור לעיל. מעבר לכך, מובאים דבריו של ההיסטוריון הלניסטי, ארתפנוס שדבריו הגיעו לימינו דרך ציטוטם בכתביהם של היסטוריונים אחרים. ארתפנוס מספר על נסיך מצרי שהוביל מערכה צבאית נגד אתיופיה, בשם "משה". גם בשבר של מצבה[דרוש מקור] במוזיאון הבריטי ישנם סימנים לאירוע זה. סיפורים אלו (כיבוש אתיופיה על ידי משה) מתוארים בתורה שבעל פה במדרש ילקוט שמעוני (שמות קסח). וכמו כן, החוקר יהושע מאיר גרינץ, מצטט טקסט מצרי קדום [דרושה הבהרה] על אדם שעמד לפני פרעה ובאופן נסי הפך החפץ שבידו לנחש, ושוב הרים את הנחש בידו וחזרה להיות חפץ.[23] והדבר מזכיר את הסיפור המקראי על משה, בספר שמות ז' 10. בנוסף, יש האומרים שנוכחותו של משה כה חזקה במסורת היהודית הקדומה, עד שלמעשה ניתן לראות את עצם העובדה הזו כראיה לקיומו הממשי. כדוגמה ניתן לקחת כדוגמה את ישו, אשר אין מקורות כתובים בני זמנו המוכיחים את קיומו - וראו העדות הפלוויאנית - ואף על פי כן רוב החוקרים מודים בכך שהיה ופעל בתקופה המיוחסת לו.
מאידך, סיפור "משה בתיבה" אינו ייחודי למשה. דוגמה נוספת לשימוש בו ניתן למצוא בסיפור מהמאה ה-7 לפנה"ס על סרגון מאכד מלך אשור.
היו שהעלו תהיות האם היה משה דמות היסטורית כפי שהוא מתואר בתנ"ך ובמסורת היהודית, או שדמותו נופחה על ידי העם לפי צרכיו ונטיות ליבו. אולם, אין מחלוקת על חשיבותו בעיצוב ההיסטוריה והתרבות היהודית והמערבית. היטיב לתאר זאת אחד העם במאמרו הידוע "משה":
 |
...והרי הדבר גָלוי, שגבּורי ההיסטוריה האמתּיים, כלומר אלו שנהיו לכוחות פועלים בחיי המין האנושי לדורות, אינם כלל בריות מוחשיות שהיו במציאות באיזה זמן. כי אין לך גבּור היסטורי, שלא נצטיירה צורתו הרוחנית בדמיון העם באופן שונה לגמרי ממה שהייתה במציאות, והציור הדמיוני הזה, שיצר לו העם לפי צרכיו ונטוֹת רוחו, הוא הוא הגבּור האמתּי, שהשפעתו מַתמדת והולכת, לפעמים אלפי שנה, – ולא האוֹריגינַל המוחשי, שהיה זמן קצר במציאות, והעם לא ראהו כלל כמו שהיה... |
 |
|
[עריכה] זיהויים חלופיים של משה
ההיסטוריון היווני בן המאה הרביעית לפנה"ס, היקאתאוס מאבדרה ((אנ')), הוא העדות החוץ-מקראית המוקדמת ביותר המתייחסת למשה. היקאתאוס מצוטט כמספר את סיפור יציאת מצרים כתרחיש הבא: המצרים הקדמונים האשימו את הזרים שגרו בארצם במגפה וגירשו אותם ממנה, מנהיג הזרים בסיפור הוא משה, שלוקח אותם לכנען ומקים את ירושלים. יש המאמינים שהפסקה שבה מסופר הסיפור הנ"ל הוא שיבוץ שנעשה בידי יהודי הלניסטי במחצית המאה הראשונה לפנה"ס.
ההיסטוריון המצרי-הלני בן המאה השלישית לפנה"ס, מנתון, טען בחיבורו "אגיפטיקה" ("דברי ימי מצרים העתיקה") כי סיפור יציאת מצרים בכלל ומשה בפרט הם גרסת היהודים לאירוע גירוש החיקסוס ממנה. הוא זיהה את החיקסוס (שלפי השערת המחקר המודרני הם קבוצת מהגרים שמיים שעלו לשלטון במצרים ויסדו את השושלות ה-15 וה-16) כאבות היהודים שלדבריו גורשו ממצרים בשני גלים על ידי המצרים עצמם בשל היותם "מצורעים" ולא יצאו ממנה בזכות נס אלוהי כמסופר במקרא. מנתון טען כי משה היה כהן דת רודני מהעיר און בשם "אוסרסף" (Osarseph), שהתמנה למנהיג ה"מצורעים" שנעזרו בקרוביהם בכנען כדיי לעורר מהומות במצרים, לדבריו לאחר שפרעה אמנופיס ("Amenophis" - לא ברורה זהותו ההיסטורית) הצליח להשתלט על המצב וגירש את ה"מצורעים" אל המדבר שינה אוסרסף את שמו למשה. דבריו של מנתון השתמרו בספרו של יוסף בן מתתיהו, "נגד אפיון", בו הוא מסכים עם זיהוי אבות היהודים כחיקסוס, אך טוען שדברי מנתון סותרים עצמם מיניה וביה, ואדרבה, ניתן להביא מהם ראיות דווקא לגרסת המקרא ליציאת מצרים. כיום יש חוקרים שטוענים שסיפורו של מנתון הוא בדיה ועיוות מכוון של הסיפור היהודי המסורתי כחלק מתעמולה אנטי-יהודית שנפוצה בתקופה ההלניסטית במצרים.
היו כאלה, כדוגמת זיגמונד פרוייד, שביקשו לזהות את משה עם דמותו של הפרעה השנוי במחלוקת אחנתון[24], שהנהיג רפורמה דתית לכיוון המונותאיזם במצרים העתיקה כאשר נטש את פולחן הרב-אלים המצרי המקובל והחליט שהאמונה תתמקד רק באל השמש אתון, ואילו חוקרים אחרים (למשל: ישראל קנוהל) שטענו שמשה היה ככה"נ כהן דת בימי אחנתון שהושפע מהרפורמה שלו ושביקש לקיימה ביחד עם עברים אחרים שנמלטו ביחד איתו ממצרים לארץ ישראל והיוו גורם ביסוד האתני של עם ישראל.[25]
[עריכה] יצוגיו באמנות ובתרבות
כאחת הדמויות הבולטות ביותר בתנ"ך, משה היה נושא ליצירות אמנות רבות. לעתים קרובות מוצג משה באמנות המערבית כשהוא נושא את לוחות הברית כשלראשו זוג קרניים- דוגמה בולטת לכך ניתן לראות למשל בפסלו של מיכלאנג'לו, "משה". ייצוג זה בא בעקבות פרשנות של הנאמר בספר שמות, לד, כט: "כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו", שבתרגום הוולגטה, תורגם כאילו הכוונה היא לקרן כאיבר בגוף, ולא לקרן אור. ייצוגים מאוחרים יותר של משה באמנות, שנוצרו כאשר תרגומים מדויקים יותר[דרוש מקור] של התנ"ך החלו להיות נפוצים, הציגו פשרה עם ייצוג מסורתי זה של משה, על ידי כך שתיאורו אותו כששתי קרני אור בוקעות ממצחו, בדומה לקרניים.
בין יצירותיו של הצייר רמברנדט ציורו המפורסם "משה שובר את הלוחות", כשהצייר מיטיב לתאר את ארשת פניו הכועסת של משה, כפי שניכר הדבר גם בפסלו של מיכלאנג'לו.
משה מיוצג בשירה העברית החדשה, בין השאר בשירו של קדיש סילמן משה בתיבה.
[עריכה] לקריאה נוספת
- הערך: משה, האנציקלופדיה העברית, העורך: פרופ' ישראל תא שמע, חברה להוצאת אנציקלופדיות בע"מ, ירושלים ותל אביב תשכ"א-1961.
- משה חלמיש, חנה כשר, חנוך בן פזי (עורכים), משה אבי הנביאים - דמותו בראי ההגות לדורותיה, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2010
- אליהו אורבך, הערך: משה, לכסיקון מקראי, (עורכים: מנחם סוליאלי, משה ברכוז), א-ב, תל אביב: הוצאת דביר, תשכ"ה-1965, עמ' 572-569.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- משה רבנו: מתיבת עץ קטנה למנהיג הדגול ביותר בהיסטוריה ביוגרפיה קצרה באתר בית חב"ד
- משה - מאת אחד העם, בפרויקט בן יהודה
- "משה - הרועה הנאמן" - משה רבנו באור הקבלה
- סרטים על משה רבנו
- פרופ' יאיר זקוביץ; פרופ' אביגדור שנאן, האם משה מת?, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
- הרב זאב סולטנוביץ', מנהיגות משה, באתר ישיבה
- עפרי אילני, ההגדה שלא סופרה: גרסאות שונות מנסות להסיר את המסתורין מעל משה רבנו, באתר הארץ, 29/03/2010
- מיכה גודמן, מנהיגותו של משה רבינו, דעות 32, סיון תשס"ז, באתר נאמני תורה ועבודה
[עריכה] הערות שוליים
- ^ שמות, פרק ב' 10
- ^ 2.0 2.1 עולם התנ"ך, שמות, עמ' 32
- ^ האבן עזרא, בפירושו הארוך לספר שמות פרק ב, פירש באופן אחר: "שם משה מתורגם מלשון מצרים בלשון הקדש. ושמו בלשון מצרים היה מוניוס. וכך כתוב בס' עבודת האדמה הנעתק מלשון מצרים אל לשון קדרים. גם ככה בספרי חכמי יון. אולי למדה בת פרעה לשונינו או שאלה. ואל תתמה בעבור שאיננו משוי. כי השמות אינם נשמרים כמו הפעלים".
- ^ שמות רבה
- ^ שמות פרק ב' 2
- ^ ויקרא רבה א ג
- ^ ראו: הערך: כושן, לכסיקון מקראי, עמ' 391; במדבר, פרק י"ב
- ^ ספר במדבר, פרק כ' 12.
- ^ רמב"ם, שמונה פרקים, עמ' קפב, הוצאת מוסד הרב קוק
- ^ ספר דברים, פרק ל"ד 6
- ^ בבלי, קידושין ל"ח ע"א, סוטה י"ב ע"ב. ובילקוט שמעוני יהושע רמז טו, יש דעה שנפטר בז' באדר א', ויש דעה שנפטר בז' בשבט
- ^ "וְאַחַר, בָּאוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ, אֶל-פַּרְעֹה" (שמות ה' א') ועיינו בפירוש רש"י שם
- ^ (במדבר, פרק י"ב 3)
- ^ שמות, פרק ד' 10
- ^ שמות פרק ו' 12
- ^ שמות, פרק ז' 1
- ^ רש"י, אבן עזרא ורמב"ן על שמות ד' 10
- ^ ספורנו: "לא קנתה לשון לימודים...וזה קרה לי בהיות כלי הדיבור שלי בלתי מוכנים"
- ^ רשב"ם: "איני בקיא בלשון מצרים בחיתוך הלשון כי בקטנותי ברחתי משם"
- ^ "וַיֹּאמֶר לָהֶם...שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ, עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה, וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ...וַיִּפֹּל מִן הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ:" (שמות ל"ב כ"ז). הדבר מעיד כי ישראל היו מיומנים במלחמה בחרב, ולא נרתעו ממנה.
- ^ למשל כשם שמשה שלח מרגלים (והוא נמנה ביניהם) בכיבוש הארץ ובכיבוש יעזר, גם הוא לפני כיבוש יריחו שולח מרגלים שיתורו את המקום.
- ^ תיקוני זהר פב ב. ובדומה גם מפרש הראי"ה קוק, "פני משה כפני חמה שהיא היסוד האורי המקורי, ופני יהושע כפני לבנה שהיא היסוד ההסתעפותי" (עין איה על שבת יב יא)
- ^ מספרות מצרים העתיקה, ירושלים תשל"ה, עמ' 78-88
- ^ ראו ספרו של פרוייד "משה האיש ואמונת היִחוד"
- ^ מאין באנו, פרופסור ישראל קנוהל, הוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר, 2008.