ימות המשיח
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ביהדות, ימות המשיח הוא שם כללי לתקופת בואו של מושיע באחרית הימים, שהוא לפי האמונה מלך מבית דוד, אשר יגאל את עם ישראל וימלוך עליהם בדרך התורה. המושיע נקרא מלך המשיח, על שם המנהג למשוח בשמן (המשחה) מלכים על מנת לציין את המלכתם.
היחס שבין ימות המשיח לבין אירועים אחרים המוזכרים כעתידים להתרחש באחרית הימים, אינו ברור ונתון לוויכוח. במקביל לביאת המשיח אירועים אחרים המוזכרים, כבאים לפניו, אחריו או יחד עמו, הם תחיית המתים, מלחמת גוג ומגוג, יום שכולו שבת ועוד; לעתים משייכים לתקופות אלה את השם העולם הבא, ולעתים הוא מוזכר כשם לחיים שלאחר המוות. גם את גן עדן וגיהנום היו ששייכו לאירועים היסטוריים באחרית הימים.
הימים שלפני ימות המשיח נקראים חבלי משיח (או "עקבתא דמשיחא" - עקבי משיח) ומתוארים בדרך כלל כימי פורענות וצרות קשות. בהגות הציונית-דתית התפתח גם המושג אתחלתא דגאולה (אשר לו אמנם שורשים בתלמוד, אך שם משמעותו היא אחרת), ומשמעותו היא ראשית צמיחת הגאולה לקראת בואו של המשיח, לא בדרך של הופעה פתאומית על רקע תקופה קשה (כמתואר בדרך כלל), אלא כצמיחה הדרגתית של הגאולה.
[עריכה] מקור האמונה בביאת המשיח
כבר בתורה, בספר דברים, מובטחת גאולה ושיבה לארץ לאחר גלות:
|
|
וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה. וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ. וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה. אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ. וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ. וּמָל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ. וְנָתַן ה' אֱלֹהֶיךָ אֵת כָּל הָאָלוֹת הָאֵלֶּה עַל אֹיְבֶיךָ וְעַל שֹׂנְאֶיךָ אֲשֶׁר רְדָפוּךָ. וְאַתָּה תָשׁוּב וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' וְעָשִׂיתָ אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם. וְהוֹתִירְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתְךָ לְטֹבָה כִּי יָשׁוּב ה' לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ לְטוֹב כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ עַל אֲבֹתֶיךָ. כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה כִּי תָשׁוּב אֶל ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ. |
|
| -- דברים ל, א-י |
כאן לא מוזכר משיח פרסונלי, אלא הבטחה על שיבה לארץ הטובה והתברכות בה, עם חזרה לקיים את התורה והמצוות.
הבחירה בדוד ובזרעו, המהווה לאחר מכן נקודת מפתח באמונה בזהותו של המלך הגואל, מבוטאת במפורש בספר שמואל ובספר מלכים, ולאחר מכן בעוד מקומות, כגון בתהילים, דברי הימים ועוד. לאורך השנים הלכה והשתרשה האמונה כי הברית של אלוהים עם דוד אי אפשר לה שתופר, וכי הוא וזרעו הם בלבד הראויים לשבת על כיסא המלוכה. היסטורית, מעולם לא ישב מלך שלא ממשפחת דוד על כיסא ממלכת יהודה; גם בתקופות מאוחרות יותר, ייחסו שליטי ישראל את עצמם לדוד. מסורת מקובלת בבבל הייתה כי ראש הגלות הוא צאצא של דוד, בן אחר בן, וכי משפחת נשיאי הסנהדרין בארץ ישראל מיוחסת אחריו מצד האמהות. גם ישוע יוחס בדרך כלשהי לדוד המלך, כדי להעניק לו את הלגיטימציה להיותו המלך המשיח.
ימי דוד ושלמה מצטיירים בספר מלכים כתקופת זוהר, מעין גן עדן לאומי, ואך טבעי הוא כי השאיפה הלאומית לגאולה תראה תקופה זו כמודל. ספרות הנביאים מלאה בהתייחסויות למלך הגואל והמושיע, ובמקרים לא מעטים הוא מיוחס במפורש אל המלך דוד. כך בספרים מוקדמים כמו ישעיהו, וכך גם בנבואות מאוחרות יותר, כדוגמת זכריה. העיסוק באסכטולוגיה (תורת אחרית הימים) אצל הנביאים אינו מתמצה רק בביאת המשיח, והוא מקיף גם מאורעות אחרים כגון מלחמת גוג ומגוג ובניין בית המקדש השלישי (אצל יחזקאל), תהפוכות היסטוריות, גיאופוליטיות וגאוגרפיות משמעותיות ועוד. שאלת היחס שבין כל האירועים הללו שב ועלה אצל הפרשנים, מוקדמים כמאוחרים - למן כת קומראן וחז"ל ועד לפרשנים והוגי דעות בימינו.
באופן סכמטי ניתן לראות אצל הנביאים ואצל חז"ל את האמונה בעתיד טוב ומושלם, על-טבעי או כמעט על-טבעי, אשר יבוא לאחר תקופה סוערת של מהפכות בעולם הזה. בהתאם לשאלה האם ימות המשיח הן אירוע טבעי או על-טבעי, גם דמותו של המשיח ושל המאורעות הסובבים את ביאתו נתונים במחלוקת האם יהיו בדרך הטבע או בדרך נסית.
[עריכה] ביאת המשיח כ"עיקר אמונה"
הרמב"ם מנה את האמונה בביאת המשיח כאחד בי"ג עיקרים, שמי שאינו מאמין בהם יצא מכלל ישראל ואין לו חלק בעולם הבא. אמנם, היו (כדוגמת ר' יוסף אלבו בעל ספר העיקרים) שעירערו על כך, שהרי בתלמוד מובאת דעתו של רבי הילל, אשר אמר ש"אין להם משיח לישראל, שכבר אכלוהו בימי חזקיה" (היינו שהנבואות על המשיח היו רלוונטיות לימי חזקיהו בלבד, אשר היה יכול להיות משיח). ולא היה מי שאמר שרבי הילל הוא כופר, אלא רק אמרו שטועה הוא. דחיות שונות נאמרו לגבי ראיה זו, ובכל מקרה גישתו של הרמב"ם היא זו שהתקבלה באופן כללי.
מנגד, כך כתב הרמב"ם על ההתעסקות בזמן בואו של המשיח, בימות המשיח ובחישבו קץ:
|
|
ולעולם לא יתעסק אדם בדברי ההגדות, ולא יאריך בדברי מדרשות האמורים בעניינים אלו וכיוצא בהן; ולא ישימם עיקר--שאינן מביאין לא לידי אהבה, ולא לידי יראה. וכן לא יחשב הקיצין; אמרו חכמים, תפוח דעתן של מחשבי קיצין. אלא יחכה ויאמין בכלל הדבר, כמו שביארנו... |
|
|
[עריכה] נס או טבע?
בנביאים מתוארים ימות המשיח לעתים כימים שבהם ישתנה במידה ידועה טבעו של העולם. דוגמה מפורסמת היא נבואת ישעיהו:
|
|
וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם. וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה יַחְדָּו יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן. וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק עַל חֻר פָּתֶן וְעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי גָּמוּל יָדוֹ הָדָה. לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים. |
|
| -- ישעיהו יא, ו-ט |
עם זאת, בתלמוד (ברכות לד, ב) מובאת מחלוקת בין האמוראים רבי יוחנן ושמואל בשאלה האם בימות המשיח ישתנו חוקי הטבע, או, כדברי שמואל, "אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד".
מחלוקת דומה מובאת כבר בין התנאים, באשר לפסוק "והִשְבַּתִּי חיה רעה מן הארץ", האם משמעותו הוא שינוי טבען של החיות, או שפשוט לא יעברו בארץ. הפירוש האחרון הוא אמנם פשטו של הפסוק לפי ההקשר, ועל כן המצדד בפירוש הנסי יותר מזדקק לפסוקים מישעיהו ולטיעונים שבהיגיון:
|
|
והשבתי חיה רעה מן הארץ - רבי יהודה אומר: מעבירם מן העולם. רבי שמעון אומר: משביתן שלא יזוקו. אמר רבי שמעון: אימתי הוא שבחו של מקום, בזמן שאין מזיקים, או בזמן שיש מזיקים ואין [=ואינם] מזיקים? אמור: בזמן שיש מזיקים ואין מזיקים. וכן הוא אומר: 'מזמור שיר ליום השבת' - למשבית מזיקים מן העולם; משביתן שלא יזיקו. וכן הוא אומר: 'וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ ועגל וכפיר ומריא יחדיו ונער קטן נוהג בם. ופרה ודוב תרעינה יחדיו ירבצו ילדיהם ואריה כבקר יאכל תבן. ושעשע יונק על חור פתן ועל מאורת צפעוני גמול ידו הדה' - מלמד שתינוק מישראל עתיד להושיט את ידו לתוך גלגל עינו של צפעוני ומוציא מרה מתוך פיו. |
|
| -- ספרא בחוקותי א, ב |
הרמב"ם (הלכות מלכים פרק יב) נקט כשיטתו של שמואל ושל רבי יהודה, באורח אופייני לקו הרציונליסטי שלו. הרמב"ם הסביר שהפסוקים העוסקים בשינוי חוקי הטבע אינם אלא משל; וייתכן שאכן זו הייתה שיטת שמואל בנידון.
הוגי דעות אחרים, אשר נטו יותר למיסטיקה ולפשוטם של דברי הנביאים, חלקו עליו; כך לדוגמה הראב"ד בהשגותיו מצביע על הפסוק "והִשְׁבַּתִּי חיה רעה מן הארץ", כמוכיח שאכן ישתנה טבע העולם - למרות שכאמור הדבר נתון כבר במחלוקת התנאים. בדומה לכך גם הרמב"ן מצדד בפירוש הנסי יותר, ומסביר בהרחבה את עמדתו:
|
|
והשבתי חיה רעה מן הארץ - על דעת ר' יהודה שאמר 'מעבירן מן העולם' (תו"כ פרק ב א), הוא כפשוטו שלא יבואו חיות רעות בארצם, כי בהיות השבע וברבות הטובה והיות הערים מלאות אדם לא תבאנה חיות בישוב. ועל דעת רבי שמעון שאמר 'משביתן שלא יזיקו' (שם) יאמר והשבתי רעת החיות מן הארץ.
והוא הנכון, כי תהיה ארץ ישראל בעת קיום המצוות כאשר היה העולם מתחילתו קודם חטאו של אדם הראשון, אין חיה ורמש ממית אדם, וכמו שאמרו (ברכות לג) אין ערוד ממית אלא חטא ממית; וזה שאמר הכתוב (ישעיה יא ח) 'ושעשע יונק על חור פתן', וכן 'ופרה ודוב תרענה ואריה כבקר יאכל תבן' (שם פסוק ז), כי לא היה הטרף בחיות הרעות, רק מפני חטאו של אדם כי נגזר עליו להיות טרף לשניהם והושם הטרף טבע להם גם לטרוף זו את זו, כידוע כי בטרפם האדם פעם אחת יוסיפו להיות רעים יותר, וכן אמר הכתוב (יחזקאל יט ג) 'וילמד לטרוף טרף אדם אכל'.
והנה בבריאתו של עולם נאמר בחיות שנתן להם העשב לאכלה דכתיב (בראשית א ל) 'ולכל חית הארץ ולכל עוף השמים ולכל רומש על הארץ אשר בו נפש חיה את כל ירק עשב לאכלה', ואמר הכתוב 'ויהי כן', כי הוא הטבע אשר הושם בהם לעד, ואחר כך למדו הטרף פני החטא הממית כאשר פירשתי. וכשהותר שחיטת בעלי החיים לבני נח אחרי המבול והזהיר על האדם (שם ט ה) 'ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש וגו' את נפש האדם', ולא נפש חיה מיד חיה בחברתה, נשארו על מנהגם לטרוף; ובהיות ארץ ישראל על השלמות, תשבת רעת מנהגם ויעמדו על הטבע הראשון אשר הושם בהם בעת יצירתם, וכבר הזכרתי מזה בסדר תולדות נח (בראשית ט ו).
ועל כן אמר הכתוב על ימי הגואל היוצא מגזע ישי, שישוב השלום בעולם ויחדל הטרף ורעת הבהמה וכל הרמש כאשר היה בטבעם מתחילה, והכוונה הייתה בו על חזקיהו, שביקש הקב"ה לעשותו משיח (סנהדרין צד), ולא עלתה זכותם לכך, ויהיה המעשה על המשיח העתיד לבא. |
|
| -- רמב"ן על ויקרא כו, ו |
[עריכה] אירועים סביב ימות המשיח
בנבואות השונות ישנם כמה תיאורים על "יום הדין" או "יום ה'" שלעתים נקשר לביאת המשיח. לפי נבואת זכריה תהיה באותו זמן מלחמה עקובה מדם בין הגויים לישראל; יש המזהים זאת עם מלחמת גוג ומגוג המופיעה בספר יחזקאל.
תיאורים קשים כאלה נמצאים גם בנבואות אחרות, ועל פיהן דיברו חז"ל על חבלי משיח (או "עקבות משיח"), עד כדי כך שהיו מהם שהתפללו שלא יזכו לראות בביאת המשיח.
לפי האמור בנבואת מלאכי לפני "בוא יום ה' הגדול והנורא" יתגלה אליהו הנביא ו"ישיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם".
הרמב"ם הבין את מלחמת גוג ומגוג כמתקיימת לאחר בוא המשיח, מתוקף תפקידו כמלך, ש"נלחם מלחמות ה'". כן הוא מסתפק באיזה שלב של ימות המשיח יתגלה אליהו. ובכל מקרה, לדעת הרמב"ם אין לחכמים בדבר מסורת, אלא לימודם הוא מהכרע הפסוקים בלבד, והוא מפציר בקוראי ספרו שלא יתעסקו בדברי הגדות אלו, "שאינם מביאים לא לידי אהבה ולא לידי יראה".
[עריכה] חישוב הקץ
מטבעם של דברים, מרגע שנודע שישנו קץ שבו תגיע הגאולה, נכספו בני האדם לדעת מתי הוא אותו הקץ. שורשם של הדברים נמצא בספר דניאל, שבו מבקש דניאל לדעת מתי יהיה "קץ הפלאות" של גאולת ישראל. דניאל נענה בכמה משפטים סתומים, אשר הוא עצמו לא הבין, כמו שנאמר לו: "לך דניאל, כי סתומים וחתומים הדברים עד עת קץ".
ואף על פי כן, לא נלאו אנשים לנסות לחשב מתי יבוא הקץ. לרוב על פי אותם חשבונות עמומים שבספר דניאל, ולעתים על סמך חישובים ומסורות אחרים. חישובים כאלה גרמו לעתים רבות למפח נפש רבתי, כאשר הגיע אותו הקץ המיוחל ולא קרה דבר. חכמים הסבירו זאת לעתים בכך שישנם "כמה קצים", והדברים תלויים בבחירתם של ישראל. עמדה קיצונית יותר השמיע רבי אליעזר שאמר ש"כלו כל הקצים, ואין הדבר תלוי אלא בתשובה".
בעקבות אותם מפחי נפש קבעו חז"ל עמדה ברורה ביחס לאותם חישובי קץ, ואמרו: "תפוח עצמן של מחשבי קצים" (בנוסח אחר: תיפח רוחם של מחשבי קצים). ועדיין, לא נמנעו חכמי ישראל לאורך הדורות לנסות ולנבא מתי יבוא הקץ המיוחל. ניתן לזהות תבנית חוזרת של חישוב הקץ, כאשר הוא בדרך כלל מנובא לדור-דוריים שלאחר זמן החישוב; לא רחוק מדי ולא קרוב מדי.